דבר תורה לפרשת "ויצא" תשפ"א

ביום רביעי השבוע הזכרנו את "יום המאבק באלימות נגד נשים".  ובאור זה התבוננתי שוב בפרשת השבוע שלנו – פרשת "ויצא". הפרשה הארוכה הזו מתחילה ביציאה של יעקב כבחור צעיר לעבר חרן  ומסתיימת ביעקב האדם המבוגר, המלווה בארבעת נשותיו ובכל ילדיו, העוצר במחניים בדרכו הביתה.

ובתוך סיפור החיים של האב, מקופל סיפור נשי כואב – זה של לאה אמנו ובעצם של ארבעת נשותיו של יעקב. כואב, אך בעיני מעצים.

לאה, זו האחות הבכורה, אך לא הבכירה.

בשלשת השמות שהיא נותנת לבניה הראשונים, עוד ניכר הכאב הגדול במציאות החיים הזו – להיות אישה לאיש שלא אוהב אותה.

 וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן:  כִּי אָמְרָה, כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי–כִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי.ג וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן.  לד וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, לֵוִי.

רק בילד הרביעי ביהודה, לאה מפוכחת, ומבינה כי המציאות בה יעקב אוהב את רחל אך לא אותה,לא תשתנה.

אבל ארבעת הבנים שכבר ילדה ליעקב מקנים לה בטחון. או-אז היא עוצרת להודות:

וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-יְהוָה–עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה.

ואחרי הלידה הזו אנחנו מקבלים הזדמנות להציץ כיצד פטריארכיה עובדת מבפנים. אני לא מדברת על אלימות פיזית בהכרח. אלא על מציאות תחרותית בה הנשים המוחלשות משתמשות בכל הדרכים שיש להן כדי לזכות במעמד הטוב ביותר לו הן יכולות.

כך רחל עדיפה על לאה, אבל שתיהן משתמשות בנשים חלשות מהן – זלפה ובלהה כדי לצבור נקודות בתחרות על מעמדן.

וכדאי לשים לב שגם הגברים שבויים באותה מערכת. אולי בצד הטוב שלה, אך בכל זאת גם הם משועבדים לה. יעקב עובד שבע שנים נוספות ללא שכר אצל לבן כי "לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ–לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה. " אומר הדוד לבן לאחיינו יעקב. וגם כשהוא כבר 'בעל הבית' עדיין לא הוא יקבע עם מי יבלה באותו לילה –

" וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה, בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא".

לאה קונה את הלילה מרחל בדודאים שהבן ראובן אסף בשדה.

ובכל התחרות ומאבקי הכוחות יש גם רגעים של סולידאריות. או לפחות כך חז"ל קוראים אותם.

בהריון השביעי והאחרון של לאה נאמר כך:

"וְאַחַר, יָלְדָה בַּת; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ, דִּינָה"

מדוע נשאל במסכת ברכות (דף ס' ע"א) נאמר "ואחר"?

ועונה רב (אמוראי מהמאה ה3 לספירה, מייסד ישיבת סורא) " אָמַר רַב: לְאַחַר שֶׁדָּנָה לֵאָה דִּין בְּעַצְמָהּ וְאָמְרָה: שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים עֲתִידִין לָצֵאת מִיַּעֲקֹב, שִׁשָּׁה יָצְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה מִן הַשְּׁפָחוֹת, הֲרֵי עֲשָׂרָה. אִם זֶה זָכָר, לֹא תְּהֵא אֲחוֹתִי רָחֵל כְּאַחַת הַשְּׁפָחוֹת, מִיָּד נֶהֶפְכָה לְבַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה״.

לאה, ככל ארבעת האמהות נחשבת לנביאה. כלומר היא ידעה שיהיו ליעקב שנים עשר בנים שמהם יצאו שנים עשר שבטי ישראל. ששה בנים לאה כבר ילדה (ראובן, שמעון, לוי ,יהודה, יששכר וזבולון). ארבעה ילדו השפחות (דן, נפתלי גד ואשר). כלומר עשרה מתוך השנים עשר כבר נולדו. בחישוב מהיר לאה יודעת שלא משנה מי ילד את הבאים – לה כבר יש מחצית. בחישוב מהיר עוד יותר – רחל צריכה ללדת שני בנים לפחות כדי שמעמדה יהא שווה לכל אחת מהשפחות. ואחרי שלאה עושה את החשבון – כלומר את הדין  – העובר נהפך מזכר לנקבה – ומכאן שמה של התינוקת – דינה.

והנה בכל הסיפור העצוב הזה אנחנו מגלים נקודה של אור, של סולידאריות. למרות הכל לאה רוצה בטובתה של אחותה. הרי לאה יכלה לנטור טינה, לנקום לרצות להשפיל עד עפר את אחותה, ללדת שמונה זכרים ולהותיר את רחל עקרה לעד. אך לא כך. הכרתה משנה את מין העובר ומאפשרת פתח לרחל.

מיד אחרי לדת דינה נאמר –". יִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ. "

השינוי יבוא לא על ידי תחרות, לא על ידי ניצול, לא על ידי טיפוס זו על גבה של זו. הוא יבוא מתוך חמלה. מתוך סולידריות. של נשים זו לזו ושל נשים וגברים כאחד שיבינו שיחסי הכוחות הללו משעבדים ורעים לכולנו.

נזכור את כל אותן נשים שנפגעות בגופן ברוחן ואלו ששילמו בחייהן.

נכיר תודה לכל אותן נשים אמיצות שמלמדות אותן כיצד להיות חזקות וחומלות בעת ובעונה אחת. שמלמדות אותן הנהגה מתוך סולידריות. שמלמדות אותנו שיש דרך אחת.

נלמד כיצד להשתחרר אנו מכבלי השעבוד. נשים וגברים כאחד.

שתהיה לכולנו שבת שלום.