דבר תורה – ט"ו בשבט תשפ"א

ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים בחמישה עשר בו. מסכת ראש השנה פרק א משנה א)

כולנו מכירים את הפיסקה הזו מתוך המשנה. ורובנו שמנו לב שגם בהקשר של ראש השנה לאילנות ישנה מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי – האם א' בשבט או ט"ו בשבט?

המצדדים בבית שמאי אמרו, בין היתר, הרי כל ראשי השנים בתחילת החודש, אם כך, גם ראש השנה לאילנות, ראוי שיתחיל בא' בשבט. למשל התלמוד הירושלמי:  "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' " (ויקרא כה ט) –רבי יונה ורבי יוסה תריהון בשם רבי שמואל בר רב יצחק: כדי שיהו כל חודשי השנה שוין, לא יהא חודש אחד נחלק לשתי שנים. התיבון והתנינן (השיבו והרי שנינו): באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמישה עשר בו. הרי אין כל חדשי השנה שוין וחודש אחד נחלק לשתי שנים!    (תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה פרק א הלכה ב)

ומדוע זה חשוב? – זהו המועד בו אנחנו מתחילים למנות מתי הפירות שייכים לשנה זו או לשנה שעברה לצורך מעשר פירות.

המצדדים בבית הלל יאמרו  – המציאות בארץ ישראל היא שהתנאים הטבעיים בתחילת חודש שבט אינם תואמים למהלך הביולוגי של רוב פירות א"י. השבועיים האלה כנראה משמעותיים מאוד מבחינת חניטת הפירות – השלב בו נושרים עלי הכותרת של הפרח, והפרי הצעיר מתגלה. פירות א"י ה'אפילים' (אלה שמאחרים להבשיל, לעומת הבכירים – המקדימים להבשיל) – הזיתים, התמרים והרימונים חונטים לפני ט"ו בשבט ואילו הנשירים – השקדים, האפרסקים והמישמשים חונטים אחרי ט"ו בשבט. די לכל מי שמטייל עכשיו בגבעות סביבנו לראות כי השקד באמת נמצא בשיא-סוף פריחתו כלומר בתחילת חניטת הפירות ואילו לפני שבועיים רוב העצים היו עדיין בתחילת או בשיא פריחתם.

כלומר – וזה כביכול מובן מאליו – קביעת המועדים לא משנה את מהלכי הטבע, היא רק משנה את המיסגור שהאדם נותן להם. עד מתי וממתי הוא יאסוף את הפירות כדי לאשרר את העובדה שהוא לא שולט באיתני הטבע, שהוא מוקיר תודה ובו-בזמן מצמצם את מקומו ובכך מבין ומודע לזכויותיו וחובותיו כלפי העולם בו הוא חי וממנו נהנה.

קביעת שיא החורף בט"ו בשבט מאפשרת גם לקבוע את שיא הקיץ בט"ו באב – "רבי אליעזר הגדול אומר: מחמישה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל [מארמית – וקראו לו יום שבירת המגל] (מסכת תענית דף לא עמוד א) ורש"י מוסיף – "שבירת הגרזן שפסק החוטב מלחטוב עצים".

יתכן והיה חשוב לחז"ל להתאים תמונת מראה למועד המקראי של ט"ו באב, הנבדל בדיוק ששה חודשים מט"ו בשבט ושניהם מחלקים את השנה לשני חלקים שווים. שיא הקיץ שממנה השמש תלך ותדעך ומהצד השני, שיא החורף שממנו הגשמים ילכו ויתמעטו.

ובכל מקרה – בין אם בא' בשבט או בט"ו בשבט הרי שניהם מועדים שקביעתם אנושית.

לאילן לא באמת משנה האם זה א' בשבט או ט"ו בשבט כשהוא חונט את פריו. או כמו שניסח זאת נהדר חנוך לוין:

העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק,

הים הוא מלוח, הים הוא עמוק,

אם הים הוא עמוק, מה איכפת לו לעץ,

מה איכפת לו לים שהעץ הוא ירוק.

[…]

אדם שר שירים כי העץ הוא ירוק,

אדם שר שירים כי הים הוא עמוק,

אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים,

מה איכפת לציפור אם ישיר או ישתוק.

 

לנו, לבני האדם,  איכפת!

השבת הקרובה היא שבת שירה. השבת בה משה, מרים ובני ישראל אומרים שירה גדולה, שירת הים על נס חציית ים סוף. אך אולי זו גם השבת בה אנחנו נקראים להסתכל על הבריאה הרגילה, הטבעית לא זו הניסית, ולראות בה פלא. אולי עתה מבכל עת אחרת אנחנו מוזמנים לומר שירה כפי שמנוסח בתפילת העמידה –

מודִים אֲנַחְנוּ לָךְ.. נודֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶךָ. וְעַל נִשְׁמותֵינוּ הַפְּקוּדות לָךְ. וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יום עִמָּנוּ. וְעַל נִפְלְאותֶיךָ וְטובותֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת. עֶרֶב וָבקֶר וְצָהֳרָיִם.

הודיה שבאה מתוך מודעות למקומנו הצנוע אך בעל המשמעות בעולמנו הפלאי.

 

ט"ו בשבט שמח לכולנו – מלא בפליאה ובניסים שבכל יום.