שבת חירות – והגדתְּ

הדרשה הערב מוקדשת לבתי ולבני, לאורי ולאיתמר. והיא בבחינת והגדת לבנותיך ולבניך.

שנה שעברה, מסביב לשולחן הסדר, ביקשתי מאמא שלי ומאח שלה לספר מהי חירות בשבילם. והם ענו – חירות בשבילנו היא לחיות בישראל.

כדי להבין את התשובה של אימי ודודי, צריך לחזור לאודסה של שנות ה50 וה60 של המאה הקודמת.  אודסה תחת השלטון הסובייטי. אודסה שבערך שליש מתושביה הם יהודים. ורוב רובה אוקראינית. אבל שתי הזהויות האלה מחוקות. השפה האוקראינית נדחקה בערים הגדולות לטובת הרוסית. והיהדות – באופן מעשי הוצאה מחוץ לחוק.

אימי ודודי מספרים שבראש השנה וביום כיפור הם היו נפגשים מחוץ לבית הכנסת הגדול של אודסה. הם מעולם לא נכנסו פנימה ולא ידעו כיצד להתפלל. ולמה? כי היו עיניים ופנקסים שרשמו בדיוק, אבל בדיוק מי נכנס לתוך התפילה. והמידע הזה היה מסוכן. המידע הזה היה יכול לעלות לך בחייך או יחד עם מידע אחר לשלוח אותך רחוק רחוק לסיביר. והסכנה הזו היתה מוחשית וממשית. כל הזמן.

אחות של סבתא שלי עלתה לישראל מיד אחרי מלחמת העולם השניה. החבילות מחיפה היו מגיעות באופן קבוע.  אבל סבתא שלי היתה דואגת להחביא היטב היטב את החבילה בחוזרה מהדואר. כדי שלא יראו שיש להם איזשהו קשר עם ישראל.  את החבילה היו מוציאים רק אחרי שהדלת היתה נעולה ואחרי שכל הוילונות היו סגורים היטב. למה? כי בכניסה לחצר הפנימית של הבניין בו הם גרו, ליד שוק פריבוס המפורסם, היתה דירה שהיתה ממוקמת על השער, עם חלון שצופה אל הבאים והיוצאים. ובחלון ישבה השכנה ולפעמים גם השכן. הדירה הזו היתה בעצם המטה המקומי של הק.ג.ב. ובכל בניין היתה כזו דירה וכזו שכנה או שכן. האח הגדול תמיד תמיד צופה ומאזין. יודע בדיוק מתי יצאת ולאן ומאיפה שבת ומי ביקר אצלך ומה אמרת ולמי. תמיד. כל הזמן. אף פעם לא יכולת לדעת כיצד המידע הזה יוצא מהקשרו ויהיה בשימוש נגדך.  לפחות באודסה קראו למלשינים האלו מוּסֵר שזה משחק מילים בין המילה מיידיש מוֹסר ובין המילה ברוסית לזבל. מיותר לציין שבאודסה כולם, לא רק יהודים, השתמשו בכינוי הזה.

כל מי שקרא את "האמן ומרגריטה" המופתי (או כמו שנקרא בישראל – ה'שטן במוסקבה') מזהה את התופעה.  אימי ודודי קראו את הרומן הזה בהמשכים, לא בספר אחד אלא בעותק מודפס מחתרתית שעבר מיד ליד. ככה זה – בשלטון טרור, המידע שאתה צורך, קיים תמיד בשתי צורות – הצורה הרשמית והצורה המחתרתית. הרשמית מכונה, כאילו צוחקת במכוון על השומע –  "פראבדה" – אמת. הרבה הרבה לפני כניסת ה"פייק ניוז" לחיינו, עם פראבדה, כולם יודעים שאין במידע שום שמץ של אמת. שהכל מפוברק ומסונן ומכוון כדי ליצור בלבול ולזרוע פחד.

ויש את הידע המחתרתי, העובר מיד ליד ומפה לאוזן – אבל גם בו אי אפשר לתת מאה אחוז אמון. ועכשיו עצרו רגע וחישבו על מאורעות השבוע הזה שקרו בישראל. דמיינו שאין לכם שום יכולת לדעת מהי האמת. מתי זו שמועה. מתי הדברים באמת קרו. וכך זה בשלטון טרור – אנשים נולדים וגדלים וחיים בתוך ההבנה שאין להם שום יכולת לדעת מהי אמת. ובמי לבטוח.

וכך הספרות הפנטסטית והמושחזת, כמו זו בספרים הנהדרים של בולגקוב היא זו שלמעשה הכי קרובה למציאות. כשאמא שלי סיימה את בית הספר התיכון היא רצתה ללמוד ספרות באוניברסיטה. אך מה לעשות ומכסת המקומות ליהודים בלימודי ההוראה לספרות היתה מלאה. כמובן שהמדיניות הזו לא היתה מוצהרת, אך היא, כאמור, היתה המציאות. אמא שלי הלכה ולמדה להיות אחות מיילדת.  בתפקיד שקיים רק ברוסיה הסובייטית  – אחות במעמד של רופא (כשבקולחוז הרופא מגיע רק פעם בשבוע, האחות היא גם הרופא).

ב73' חריץ קטנטן נפתח ונוצרה הזדמנות להימלט  – אמי הודיעה למקום עבודתה שהיא מתפטרת ועולה לישראל יחד עם סבתי ודודי. בתגובה כינס ראש המחלקה בבית החולים את כל העובדים. אם לשניה חשבתם שהיתה זו הרמת כוסית ואיחולי דרך צלחה – הנה, שוב, אתם ביקום אחר. ראש המחלקה אחז בכרטיס העובדת של אימי – הכריז מול כולם כי היא יהודיה בוגדת וקרע אותו לעיני כולם. ככה ייעשה לאישה שבוגדת במולדתה. ומאז המולדת הזו נמחקה. לאימי יש מולדת אחת – ישראל.

כשהייתי בכיתה ט' או י' חזרתי יום אחד הביתה מבית הספר וסיפרתי על השיחה שהיתה בכיתה בעקבות הבחירות ההולכות וקרובות. בנחרצות המאפיינת מתבגרת חזרתי על מה ששמעתי שאמרו חלק מחברי לכיתה – אולי עדיף שיהיה לנו מנהיג חזק אחד. מישהו ש"יעשה סדר". אמא שלי, שהיתה באמצע הכנת ארוחת הצהריים. נעצרה הישירה בי מבט ואמרה בשקט – אין שום דבר יותר חשוב מלחיות בדמוקרטיה. מלחיות בחופש. אין.   והיא הזכירה לי את כל הסיפורים שהיא ודודי סיפרו לי מגיל צעיר, שאת חלקם חלקתי איתכם הערב, אבל הפעם היא עשתה זאת בפרספקטיבה בוגרת. מתוך הגדרה של חירות.

אז הערב אנחנו מציינים את שבת חירות. ואני חושבת על אוקראינה ועל רוסיה לא רק כמקומות של מלחמה ומתיחות עכשווית אלא כשני ייצוגים, גם אם לא מדויקים, של צורות משטר. של אפשרויות חיים.

מצד אחד – האפשרות לחיות בחירות דמוקרטית – מוגבלת, מדומיינת עם ואריאציות כאלו או אחרות. אך עדיין אפשרות בה ראש ממשלה יהודי באוקראינה היא אפשרית. ומולה – לחיות בשלטון עריץ, דיקטטורי, שבו מבחן המציאות מעוות. בו היחיד חי בפחד מתמיד שמוזן על ידי השלטון. אין לי ספק במה אני בוחרת. והבחירה הזו היא בחירה אקטיבית של שמירה עיקשת, פנאטית, בלתי מתפשרת, על יסודות החירות הדמוקרטיים. על החירות לחופש ביטוי, לכבוד האדם וזכויותיו. המאבק הזה לחירות מתחיל במקום הישוב, בחינוך יום יום בגנים ובבתי הספר, מול השלטון המקומי ובשמירה על גבולות השלטון הארצי ומול עריצות הרוב. ומכאן לכל מקום בעולם.

השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין. שבת שלום.