אחרי סיום בניית המשכן, ההרצה שלו וחלוקת העבודה בין השבטים (ועוד תלונות של בני ישראל, ומקרה צרעת מצער של מרים), אנחנו מוכנים להישיר מבט אל העתיד.
אלוהים מצווה את משה לשלוח שנים עשר מרגלים לתור את הארץ.
נאמר לנו כי הם עתידים לתור את הארץ ממדבר צין בדרום ועד רחוב, ליד בית שאן לפני חמת (גדר). ומכל המרחב הגיאוגרפי הזה, מתמקד הכתוב במקום אחד:
א וַיַּעֲלוּ, וַיָּתֻרוּ אֶת-הָאָרֶץ, מִמִּדְבַּר-צִן עַד-רְחֹב, לְבֹא חֲמָת. כב וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן, וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי, יְלִידֵי הָעֲנָק; וְחֶבְרוֹן, שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה, לִפְנֵי, צֹעַן מִצְרָיִם.
מדוע כה חשוב להזכיר את חברון ויותר מכך את הענקים?
חז"ל שמים לב שיעלו בנגב לשון רבים, ואילו יבוא עד חברון – לשון יחיד. ומסיקים כי " אמר רבא – מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות אמר להן אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים"
אהה! כלב בן-יפונה נציג שבט יהודה מבין מה הולכת להיות המסקנה הסופית של חבריו ולפיכך הוא סוטה מן הדרך כדי להשתטח על קברי אבותיו ואמותיו, קרי הוא מבקר במערת המכפלה. שם הוא מבקש רחמים מהקב"ה.
ועוד הכתוב מזכיר לנו כי העיר חברון היא מקום מושבם של ילידי הענק. כשהמרגלים שבים לבני ישראל,אותם ענקים ישובו ויופיעו בדיווח של עשרת מוציאי הדיבה:
לב וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. לג וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.
התגובה של כלב ויהושע לא מאחרת לבוא:
ו וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, מִן-הַתָּרִים, אֶת-הָאָרֶץ–קָרְעוּ, בִּגְדֵיהֶם. ז וַיֹּאמְרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ–טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד. ח אִם-חָפֵץ בָּנוּ, יְהוָה–וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ: אֶרֶץ, אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. ט אַךְ בַּיהוָה, אַל-תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ, אַל-תִּירָאֻם
ועכשיו מתבאר לנו מדוע הכתוב התעקש לספר לנו על מסעו של כלב – לא בלבד שהוא הלך להשתטח, אלא הוא עשה זאת בלב ליבה של ארץ הנפילים. בחברון.
כיצד לא התיירא מללכת לשם לבדו?
מי שיצטרף (או הצטרף) אלי לשיעור ישמע על עוד פרשנות למילה "נפילים". אך פרשנות מעניינת היא זו האומרת כי הנפילים אינה בהכרח תכונה פיזית, כי אם רוחנית.
אזכור הנפילים משיב אותנו לפרק ו' של בראשית. רגע לפני השמדת דור המבול נאמר לנו כי:
א וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם, לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה; וּבָנוֹת, יֻלְּדוּ לָהֶם. ב וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה, לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר; וְהָיוּ יָמָיו, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם[…]בראשית ו'
אומר הרמב"ן: "והנכון בעיני, כי אדם ואשתו יקראו בני האלוהים בעבור שהיו מעשה ידיו והוא אביהם, אין להם אב זולתו, והוא הוליד בנים רבים, ככתוב (לעיל ה ד): ויולד בנים ובנות. והיו האנשים האלה הנולדים ראשונים מאב ואם בשלמות גדולה מן הגובה והחוזק, כי נולדו בדמות אביהם, ככתוב בשת (לעיל ה ג): ויולד בדמותו כצלמו. ויתכן שהיו כל בני הקדמונים אדם שת אנוש נקראים בני האלוהים, כי היו ג' האנשים האלה בדמות אלוהים ואז הוחל לעבוד עבודה זרה, והוחל לבא באנשים חולשה ורפיון."
נפילים מלשון נפילה. אולי הם גדולים וחזקים, אך רפים וחלשים הם עקב שסטו מדרך הישר, מדרך האמונה באלוהים, שהעסיקו עצמם בעבודה זרה.
הפרשנות המסורתית תאמר כי בני האלוהים לקחו נשים שלא כחוק, זנו ועסקו בתאווה. ואני חושבת שזו פרשנות אחת. ניתן לומר כי בני האלהים שכחו את צלם האלוהים שבהם. הם שכחו להתעלות מעל תשוקותיהם ותאוותיהם לא אלו המיניות, אלא אלו המסיטות אותנו מהחשוב באמת, אלו שכל כולן הם השתוקקות לכח ושליטה לא כאמצעי אלא כמטרה בפני עצמה. וזו -זו עבודה זרה.
עשרת המרגלים בדיווחם על הנפילים, אומרים – וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.. התהליך פה מעניין – קודם אנחנו רואים את עצמנו כקטנים, חסרי ישע וכמפסידים. והשכנוע העצמי, הנבואה ההרסנית הזו מצליחה – אכן כך נהיה בעיניהם.
בסוף פרשת שלח לך, כביכול ללא קשר למסופר בה קודם, מובאת מצוות ציצית. אנחנו אומרים אותה כל ערב שבת (ולמעשה כל פעם אחרי קריאת שמע). בה נאמר: וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֺת יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם.
וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם.
העיניים של המרגלים נמשכו אחר ליבם – זה שהקטין אותם בעיני עצמם, זה שפירש להם את המציאות בצורה מסוימת. צורה שגרמה להם להתייאש עוד בטרם נקטו כל פעולה. לטעות ולראות נפילים כענקים ואת עצמם כחגבים במקום לזהות את הנפולת, את החולשה הרוחנית ולדעת כי יש אפשרות אחרת, כל עוד יש אמונה בטוב. "טובה הארץ מאוד מאוד" אמרו יהושע וכלב.
הפרשנות שלי לא תהיה גיאוגרפית, כי אם ערכית. אם נאמין שיש טוב ודאי שהוא לא יחסי ולא תלוי תרבות, או תלוי מבט, או תלוי גודל פיזי. טוב שאינו מושפע מזהותו של בעל הכח והשולט. הוא טוב כי הוא טוב כי הוא טוב.
אם נשוב מהסטיה, של עיננו, של ליבנו, של מעשינו, מהעבודה הזרה, מהנהיה הריקה אחר כח ומעמד, אם נשוב – יסלַח לנו ("סלחתי כדברך" נאמר בפרשה שלנו). עמוק פנימה – כל אחד ואחת מאיתנו יודע ויודעת מה המשמעות של 'לעשות טוב'. אנחנו יודעים כי אנחנו בני אנוש, כי נבראנו בצלם אלוהים.
ההזניה איננה רק ביחסים בין המינים, היא קורית כאשר אנשים מסוימים מתבלבלים וחושבים כי מותר להם להשפיל, לנצל ולהרוג אנשים רק בגלל שהם שונים מהם – בצבע עורם, במגדר שלהם, במעמד החברתי שלהם, בנטיה שלהם.
מצוותנו היא לזכור. לזכור את צלם האלוהים שבנו. שבכולנו.
תכלית חיינו איננה לצבור כח ריק. תכלית חיינו היא לחיות חיים שיש בהם קדושה. שיש בהם צלם אלוהים.
לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְוֺתָי; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, לֵאלֹהֵיכֶם.
שתהיה לנו שבת שלום.
