דבר תורה לפרשת כי תישא תשפ"ב

דבר תורה פרשת "כי תישא"

 מגוון הנושאים הנידונים בפרשה שלנו רחב מאוד ובהם שיאי הפרשה ממוקמים יחסית בסופה – חטא עגל הזהב שבירת הלוחות הראשונים, התגלות ה' למשה בנקרת הצור וקבלת הלוחות השניים. יש גם את בצלאל בן אורי ואת מצוות השבת ועוד.

אך היות ואנו קוראים כל שנה את התורה מחדש, ניתן לשים לב גם לפכים הקטנים המסתתרים במקומות אחרים בפרשה. וכוונתי הפעם לפך השמן. נכון, אנחנו כבר כמה חודשים אחרי חג החנוכה, אך יחסית בתחילת הפרשה שלנו מופיע פך תרתי משמע –  ה' מוסר למשה את מצוות שמן המִשחה.

כך המצווה מופיעה בפרק:

 וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.   וְאַתָּה קַח-לְךָ, בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מָר-דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְקִנְּמָן-בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם; וּקְנֵה-בֹשֶׂם, חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם.   וְקִדָּה, חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; וְשֶׁמֶן זַיִת, הִין.   וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ, שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ–רֹקַח מִרְקַחַת, מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ; שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ, יִהְיֶה.   וּמָשַׁחְתָּ בוֹ, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֵת, אֲרוֹן הָעֵדֻת.   וְאֶת-הַשֻּׁלְחָן, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְאֶת-הַמְּנֹרָה, וְאֶת-כֵּלֶיהָ; וְאֵת, מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת.   וְאֶת-מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וְאֶת-הַכִּיֹּר, וְאֶת-כַּנּוֹ.   וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים; כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִקְדָּשׁ.   וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו, תִּמְשָׁח; וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, לְכַהֵן לִי.   וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה, לִי–לְדֹרֹתֵיכֶם.  (שמות ל' כ"ב-ל"ג)

המצווה מפרטת איך רוקחים את השמן המיוחד בו ימשחו כל דברי הקודש, כולל הכוהנים עצמם.  בעקבות הדברים כאן, אומרת הגמרא במסכת הוריות, כי השמן נרקח פעם אחת ויחידה על ידי משה והספיק בדרך ניסית למשוח לא רק את אוהל מועד, כליו והכוהנים אלא זה אותו שמן בו נמשחו אחר כך שאול ודוד ושאר מלכי ישראל וכוהניו. בדומה לנס פך השמן, שמן המשחה לעולם איננו מתכלה.

השמן הזה יופיע שוב בשיר שאת תחילתו אנחנו מכירים היטב:

 הִנֵּה מַה-טּוֹב, וּמַה-נָּעִים    שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד.


וההמשך של אותו מזמור, מזמור קל"ג,  טיפה פחות  מוכר –

 כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב,    עַל-הָרֹאשׁ
יֹרֵד,    עַל-הַזָּקָן זְקַן-אַהֲרֹן:
שֶׁיֹּרֵד,    עַל-פִּי מִדּוֹתָיו.

כְּטַל-חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד, עַל-הַרְרֵי צִיּוֹן:
כִּי שָׁם צִוָּה יְהוָה,    אֶת-הַבְּרָכָה
חַיִּים,    עַד-הָעוֹלָם.

 

איזה דימוי נהדר!  שמן המשחה היורד על הראש של אהרון וגולש עד לזקנו. אומר המלבי"ם – השמן הוא הדימוי לשפע האלוהי, ולפעמים הוא כל-כך רב, שהוא לא נשאר רק על הראש אלא יורד הלאה ומגיע עד הזקן הארוך  – ולא במקרה מושחים את הראש , כי "שם משכן המוח וכלי השכל והמחשבה". החוכמה, אם משתמשים בה נכונה יורדת הלאה ומשפיעה הרבה מעבר, ממש כמו הדימוי בהמשך הפסוק –  הטל היורד בחרמון אך משפיע ברכה וחיים גם בהררי ציון.

וכל הדימויים האלה מתחילים באחים – שבת אחים גם יחד.

אומר הפרשן דוד אלטשולר בן המאה ה18 מפראג ('מצודת דוד') – "גם יחד" – ויהיו גם יחד במלכות אחת ולא יחצו לשתי ממלכות עוד". כלומר האחים הם בני ישראל שנתפלגו לממלכות יהודה וישראל – באחרית הימים יתאחדו לשבת יחד.

ופרשנות אחרת אומרת כי ה'אחים' כאן הם משה ואהרון – למרות היות אהרון הבכור ומשה הבכיר,  הצליחו האחים להנהיג את העם בחוכמה ובהצלחה.  אני, כמובן, אוסיף את האחות מרים. ואומר שרק כאשר שלושת האחים יושבים יחד בנועם ובטוב, רק אז השמן, השפע יורד ומהווה ברכה נצחית. או במילים אחרות, ימות המשיח, יקרו כאשר נדע במעשינו ובכח שכלנו, חוכמתינו ומחשבתינו לגבור על כל רגשות השנאה, האגו וגבהות הלב ולשבת יחד אחים ואחיות. או אז השפע והברכה תהיה מצויה כטל אשר בחרמון.

אמן כן יהי רצון!

 

 

.