הפרשה בה אנחנו מקבלים את עשרת הדיברות, נפתחת דווקא במפגש איחוד מרגש בין משה לחותנו, יתרו.
ויֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֨חוּ֙ וַיִּשַּׁק-ל֔וֹ וַיִּשְׁאֲל֥וּ אִישׁ-לְרֵעֵ֖הוּ לְשָׁל֑וֹם וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה. ויְסַפֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כָּל-אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָֹה֙ לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם עַ֖ל אוֹדֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֤ת כָּל-הַתְּלָאָה֙ אֲשֶׁ֣ר מְצָאָ֣תַם בַּדֶּ֔רֶךְ וַיַּצִּלֵ֖ם יְהוָֹֽה.
התורה בוחרת להשתמש במילה יחידאית כדי לתאר את תגובתו של יתרו – ויִחַד:
"וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֚ל כָּל-הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר-עָשָׂ֥ה יְהוָֹ֖ה לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם.
מספר פירושים הוצעו – הראשון והפשוט הוא ויחד=וישמח. יתרו פשוט שמח לראות שדרכו של משה צלחה.
בין הפירושים השונים, מצאתי גם שתי אפשרויות אחרות:
ויחד יתרו, רב ושמואל, רב אמר: שהעביר חרב חדה על בשרו, ושמואל אמר: שנעשה חדודים חדודים כל בשרו. אמר רב, היינו דאמרי אינשי: גיורא, עד עשרה דרי לא תבזה ארמאי קמיה. (תרגום – כפי שאנשים אומרים: לא תבזה ארמי בפניו (של גר), עד עשרה דורות אחורה). תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צד עמוד א
הראשונה, דבריו של רב (ישבת סורא בבל, מאה שניה לספירה) – וייחד – יתרו נוטש את מעמדו ככהן עבודה זרה ומייחד – כלומר עובר להאמין באל אחד. לא זו בלבד אלא כהוכחה וכעדות הוא מל את בשרו. המשך הפסוקים מחזק את פרשנותו של רב:" וַיֹּ֘אמֶר֘ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת-הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד-מִצְרָֽיִם. עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי-גָד֥וֹל יְהוָֹ֖ה מִכָּל-הָֽאֱלֹהִ֑ים"
הפרשנות שמציע שמואל (ראש ישיבת נהרדע, בר פלוגתא של רב).מקורית ומעניינת – היא מוסיפה נדבך ולא בהכרח נוגדת את פרשנותו של רב. וייחד – כי בשרו של יתרו נעשה חידודין חידודין למשמע גורלם של המצרים. יתרו הוא דור עשירי לחַם בנו של נח ומכאן שהוא קרוב משפחה רחוק של המצרים. וכאשר הוא שומע על גורלם, הוא אינו רק שמח אלא הוא בו-זמנית מצטער על מר גורלם של העם של אבות-אבותיו. משה לא היה רגיש מספיק שלא להדגיש את מפלת המצרים בפני יתרו. המימרא שהתלמוד משתמש בה הפכה לאבן דרך ביחס לגויים – אין לבזות ארמי (כלומר לקלל או לדבר סרה באומות העולם בפני גר) , אפילו אם הגיור נעשה עשרה דורות אחורה.
חכם יוסף אוחיון (מרוקו 1886-1956) מבאר כך:
"גרי צדק נצטווינו עליהם: 'ואהבתם את הגר', וחלילה להוציא לעז עליהם לומר שעדין אהבת עכו"ם תקועה בלבבם, ואינם חפצים לשמוע בזיונם של עכו"ם. 'וזהו שאומרים אנשים: גר מדור עשירי, לא תבזה ארמי בפניו' – וזה צריך ביאור.
אמנם הנה ידוע שאין מקבלים גרים בימי דוד ושלמה, לפי שישראל שלוים ושקטים וכל טוב בידם ולא ידענו כוונת הגר אם לטובה נתכוון או לא. אכן אם בא גר צדק מגדולי הדור של האומות, ואינו חסר לנפשו שום דבר, ובא להתגייר ולידבק בישראל עניים וסחופים זה נקרא גר צדק כוונתו לשמים.
והנה אם נתגייר צריך אתה לשמחו ולומר לו כמה גדולה מעלתך שאומות העולם בעושר וטובי לב, ולא חסר לך שום דבר ובאת לידבק בישראל שהם עניים דוויים וסחופים, שכר גדול כפלי כפלים.
לא כן אם תבזה ארמי בפניו ותאמר לו שאומות העולם שפלים ובזויים, וישראל במעלה רבה. הלא ידאג בליבו הגר, ויאמר מה עשיתי הלא אין כל כך שכרי גדול".
(אבקת רוכל, חלק ראשון, דף ו' עמ' ב', דפוס יהודה ראזון, קזבלנקה, תש"ח (1948).
בעיני, אין זה מקרה כי הפרשה שנפתחת ביחס לאלו הבוחרים מרצון להצטרף אל עמנו מסתיימת במעמד הר סיני. על מי שנולד לתוך עם ישראל, היהדות נכפתה הר כגיגית. ואילו גיורי הצדק, כיתרו, שבוחרים למרות הכל להצטרף לעמנו, להצטרף לשאת בעול קוד מוסרי עמוק ומחייב– אלו ראויים לאהבה והערכה ולא להרחקה או ביזוי.
שאלת הגיור היא אחת השאלות המרכזיות המעסיקות את יהדות התפוצות והיא בין הסוגיות המרכזיות שיקבעו את היחסים בין העם החי במדינת ישראל ליהודים החיים בתפוצות. ארחיב מעט על כך בדרשה מחר.
שתהיה לכולנו שבת שלום
הרב אלונה ניר קרן
