וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם(ויקרא א א-ב(
השבוע אנחנו מתחילים את הספר השלישי, ספר ויקרא. רובו של הספר מפרט את עבודת הכהנים בבית המקדש, שהיא ברובה הקרבת הקורבנות. כבר מהפסוק השני, זהו הנושא.
מעניין לשים לב כי לשון המקרא משתמשת במילה "אדם". מיד עולה השאלה – מדוע דווקא המילה אדם ולא המילה איש, הנפוצה יותר בהוראות מסוג זה.
כמובן שגם חז"ל ניסו לענות לשאלה זו. אחד מהם, ר' ברכיה, אומר כך: "אמר לו הקב"ה לאדם זה: אדם, יהא קרבנך דומה לקרבנו של אדם הראשון שהיה הכל ברשותו ולא הקריב מן הגזילות ומן החמסים. אף אתה לא תקריב מן הגזילות ולא מן החמסים. אם עשית כן: "וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס" (תהלים ס"ט פסוק ל"ב).
הפתיחה של כל תורת הקורבנות מחזירה אותנו לימים הראשונים של האנושות. היא מזכירה לנו כי חלק מאופינו האנושי מתבטא ביכולתנו לבחור בין טוב ורע ומכאן באפשרות של כולנו לחטוא. החטא האנושי הראשון, שם בגן עדן, היה לקחת מן האסור. הפשע שנוסף עליו היה הניסיון לברוח מחלקו בחטא.
תורת הקורבנות אומרת שמותר לנו לעשות טעויות, אך חשוב יותר לא לנסות לכפר ולתקן על –ידי הוספת חטא על פשע (מן הגזילות והחמסים).
חז"ל בחרו להפטרה של השבוע את הנאום הזה של הנביא ישעיהו, הסייפא של הציטוט הזה מסביר היטב מדוע: "לא קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֹנֹתֶיךָ. אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר. הַזְכִּירֵנִי נִשָּׁפְטָה יָחַד סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק. אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי…" (ישעיהו מ"ג).
הקורבנות אינם באים במקום התנהגות מוסרית. הם אינם יכולים לכפר עליהם אך הם כלי שמאפשר לנו להתעכב על טעויות שעשינו ולהודות עליהן בפומבי. ההתעכבות וההודאה לעיני קהל רב הן חלק מההתרעה והסיכוי שתקרה חזרה על הטעות.
השבת הזו היא גם שבת "זכור". השבת שלפני פורים. שבת בה אנו מצווים לזכור את עמלק. מדוע דווקא את התנהגותו של זה? הרי העמלק איננו העם היחיד שנלחם בנו. עמלק נזכר לרע, היות והוא היה "חכם על חלשים": זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחַרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים׃
עמלק בחר לתקוף דווקא את החלשים שנותרו מאחור. אפילו למלחמה יש כללי מוסר. גם במצב כל-כך קיצוני ואלים יש לנו את הבחירה להיות מוסריים. לא מושלמים. אלא בעלי מצפון ומוסר.
צו זכירת העמלק, דווקא בפורים, היא לחזור לצלם האדם בנו – לגרעין המוסרי האלוהי שבתוך כל אחד מאיתנו.
המשך הפסוק מתהילים שהדרשן ר' ברכיה השתמש בו למעלה, אומר:" רָאוּ עֲנָוִים יִשְׂמָחוּ; דֹּרְשֵׁי אֱלֹהִים, וִיחִי לְבַבְכֶם. כִּי-שֹׁמֵעַ אֶל-אֶבְיוֹנִים יְהוָה".
אלוהים, קול המצפון, תובעת מאיתנו ענווה – כי היא שומעת אל אביונים.
מאחלת שלבבנו יתמלא בחיים, בשמחה ובענווה,
שבת שלום ופורים שמח!
הרב אלונה ניר קרן
