דבר תורה לפרשת בלק תשפ"א

והפעם פרי עטה של חברת הקהילה לאנה זילברמן סולוביי

מעטות הפרשות בתורה הקרויות על שמם של אנשים. פנחס, (חיי) שרה, קרח, נח, יתרו, והפרשה שלנו, בלק.

שרה אימנו, קרח ופנחס הכהן הגדול, שייכים לעם ישראל, אנשים יקרים וחשובים, ולכן עליהם לא נפתח את הדיון.

שלוש הדמויות האחרות אינם מבני עמינו. על נח, התורה מספרת כי היה איש תמים וצדיק. יתרו, כהן מדין, חותנו של משה, היה דמות מאוד חשובה בהסטוריה שלנו. לא רק שהוא מגיע מהמדבר אל מחנה ישראל, אחרי שהוא מתפעם מהמעשים של הקב"ה להצלת ישראל, אלא, גם העצות שנתן למשה קיבלו תוקף והביאו ברכה גדולה.

בלק, לעומת זאת, זה סיפור אחר לגמרי. לבלק אין כל קשר לעם ישראל. נהפוכו. לא רק שהוא מלך נכרי של ארץ זרה, מואב, אלא, הוא גם רוצה לפגוע בעם ישראל. אני רוצה להציע שמה שמניע את בלק זה פחד. בני ישראל אמורים לעבור בשטחו, בדרכם אל ארץ ישראל, והוא מפחד שהם יפגעו בארצו. האם הפחד שלו מוצדק? אנחנו לא יודעים בוודאות. מצד אחד, כתוב בפרק כב, פסוקים ב-ג: " וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד–כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ", לפי הפשט, לכאורה הייתה לבלק סיבה לפחד. מצד שני, אין כאן הכרזת מלחמה או אפילו כוונה של בני ישראל לפגוע במואב. כך או כך, התורה מלמדת אותנו בפרשה הזאת שהפחד, הוא רגש חזק מאוד שנמצא אצל כל בני האדם. לפעמים הפחד משתק ולפעמים הפחד מניע אותנו לפעולה של התגוננות, בצורה של אלימות, פיזית ומילולית, עוד לפני שמושא הפחד התממש. לא חסרות דוגמאות לכך, אבל כדי לא ללכת רחוק, אני מציעה להסתכל על החברה הישראלית בה אנו חיים כיום. כאשר אנשים מרגישים פחד, וחשים שהקרקע הבטוחה עליה דרכו במשך שנים רבות נשמטת להם מתחת לרגליים הם מתחילים להתגונן, לצעוק, להשמיץ, לקלל, להרים את קולם, ולפעמים גם פונים לאלימות פיזית נגד רכוש ובמקרים קיצוניים גם נגד חיים אדם. למעשה, אנשים המונעים מפחד יעשו הכל, על מנת שישמעו אותם ואת זעקתם. זה נכון לגבי החרדים, הערבים, העולים החדשים, קהילת הלהט"בים, נכים וכל בני האדם כולם. תתארו לכם עולם, בו במקום לפנות לאחת הפעולות שמניתי, היה מקום ומרחב לקיים שיח מכבד, כזה שמאפשר לעמוד אחד מול השני, להסתכל בעיניים ולראות את הפחד של מי שעומד מולנו. לספור עד עשר. לחשוב. לשאול. לברר, האם באמת הדבר שחשבתי על האחר זה הנכון? האם יש אמת במושא הפחד? אם בלק היה מברר אצל בני ישראל מה כוונתם, יכול מאוד להיות שכל הפחד שלו היה מתפוגג והוא פשוט היה מאפשר להם לעבור בארצו ולהמשיך הלאה. אבל לא כך היה. בלק מופיע בחומש במדבר במשך פרשה שלמה הנושאת את שמו, כדי ללמד אותנו על הפחד וגם על הדרכים להתמודד איתו.

אחרי ההקדמה הארוכה הזאת, נפנה אל הגיבור האמיתי של הפרשה והוא לא בלק מלך מואב, אלא בלעם. הנביא, הקוסם, שנשכר על ידי בלק לקלל את ישראל. מדוע קוסם אלילי, שהגיע לקלל את בני-ישראל, ממלא תפקיד כל כך מכריע וממלא פרשה שלמה?!

ברעיון שאפשר לשכור איש קודש כדי לקלל מישהו טמונה ההנחה שאפשר לשחד את הקב"ה. מפי ה' תצאנה הברכות והקללות, לא מפי בני האדם. "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם", אומר ה' על הכוהנים. מדוע אם כן בחר הקב"ה דווקא בבלעם שישראל יתברך מפיו ? הרב יונתן זקס ז"ל, טען שהתשובה לכך מנוסחת בספר משלֵי: "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ, נָכְרִי – וְאַל שְׂפָתֶיךָ" (כז, ב). מוטב שאחרים ישבחו אותנו ולא אנו עצמנו.

דומה שאין עוד אומה שספרותה הלאומית טופחת על שכמה פחות מכפי שעושה התנ"ך לעם ישראל. עם ישראל בחר לזכור את כישלונותיו, ופחות מזה את סגולותיו. לא פיו שלוֹ הילל אותו. נדרש, לפיכך זר שיעשה זאת; ודווקא כזה שאינו אוהב אותו. משה רבנו תמיד נזף בעם ישראל. בלעם, הנכרי, הילל ושיבח אותו.

פעמים רבות, כאשר אנו שקועים בחיי היום יום, אנו מתקשים לראות את כל הטוב שיש לנו ובנו, וצריך אדם מבחוץ שיראה לנו תמונת ראי של עצמנו. בלק רצה לפגוע בנו, אבל דרכו למדנו להתבונן בעצמנו במבט מיטיב שיכול להאיר את עינינו.

אותו קוסם שהתבקש לקלל את ישראל, לבסוף, בירך אותנו בברכות שהפכו להיות נכסי צאן ברזל במסורת שלנו. שלוש פעמים קורא בלק לנביא בלעם לקלל את ישראל, ושלוש פעמים ועוד פעם אחת מברך בלעם את ישראל.

אחת הברכות האהובות והמוכרות ביותר, שאנו פותחים בה בכל כניסה לבית הכנסת ולעולם התפילה (לפחות בקהילת מבשרת ציון:), "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

מילים אלה מופיעות כבר בסידור הראשון, שערך הרב עמרם גאון, במאה ה-9 בבבל, ומתחילות את תפילת שחרית, בכניסה לבית הכנסת. הרב עמרם הכניס מילים אלה אל תוך סידור התפילה, בכוונה תחילה, מפני שהתפילה היא מקום החיבור בין הקב"ה לבינינו. רבי יהודה הלוי מכנה זאת, בספר הכוזרי, "גרעין הזמן ופריו הגדול". ולכן, בתחילת התפילה, שהיא מקום הקשר הישיר והחי בין האדם לבוראו, אנו קודם כל אומרים: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

בלעם מביע התפעלות רבה מאוהלי יעקב וממשכנות ישראל.

מהם האוהלים והמשכנות האלה?

על פי הפירוש הקודם, כנראה הראשוני, אולי אף המסורתי, באוהלים ובמשכנות נמצאת השכינה, ונמצא הקדוש ברוך הוא. אותו אוהל ואותו משכן, אין להם דמות גוף, או בניין קבע, אלא, זה כל מקום בו מתפלל האדם, מתפללת האישה, על מנת לחזק את הקשר עם הקב"ה ושם בדיוק השכינה נוכחת.

חז"ל, פירשו את האוהלים והמשכנות כרמז לבתי מדרש ובתי כנסת עתידיים (שבתקופת חז"ל כבר היו קיימים) או לבתים רגילים שהפתחים שלהם רוצים מצד אחד להיות פתוחים לציבור ובו זמנית גם לשמור על צנעת הפרט.

במסכת סנהדרין מפרשים את הפירוש הפשוט של הברכה: ".. אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, ביקש לומר שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות: 'מה טבו אהליך יעקב', לא תשרה שכינה עליהם – 'ומשכנתיך ישראל'"- כלומר, הברכה היא שיהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות בישראל ושתשרה עליהם השכינה.

ובמסכת בבא בתרא דורשים ע"פ הדרש פסוק זה על הצניעות בישראל: "לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון… מנהני מילי? א"ר יוחנן, דאמר קרא: 'וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו', מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר: ראויין הללו שתשרה עליהם שכינה".

חז"ל דורשים על הפסוק "מה טובו אוהליך יעקב"- שאלו הם בתי כנסיות המיועדים לתפילה ובתי מדרשות הנועדים לתורה שיתקיימו לעד בעם ישראל, וכך יתקיים גם הקשר הנצחי בין עם ישראל לאלוהיו.

לפני שניפרד מבלק ובלעם, אני מבקשת לשאול: מה ההבדל בין אוהל לבין משכן או בית?!

לבית יש חלונות פתוחים ויש בו דלת, לרוב אחת, דרכה נכנסים  ויוצאים. את הדלת אפשר לנעול במנעול ובריח. האוהל אין בו חלונות ואין בו דלתות. יש בו פתחים רחבים, דרכם אפשר להיכנס ולצאת והם תמיד פתוחים.

חברי מבית המדרש לרבנות ישראלית, גבריאל אבן צור, לימד אותי את החשיבות הגדולה של האוהל והעדפתו את האוהל על פני הבית.  הבית משמש כמקום מחסה אבל הוא סגור. למי שאין מפתח, לא יוכל להיכנס לתוכו. האוהל תמיד נשאר רחב, פתוח, ובעל יכולת להמשיך להתרחב ומאפשר לאנשים להיכנס פנימה בקלות.

אני מאחלת לנו  לשמר משהו מדור המדבר, לשאוף להיות כמו האוהל, רחב, פתוח ולנצח מתרחב. ושבאוהל שלנו נדע להתמודד בצורה נבונה עם הפחד, נדע לראות ולכבד את כל בני ובנות האדם כולם, נשכיל להפוך כל קללה לברכה, ונשמור באדיקות על העם שלנו ועל הקשר המיוחד שיש לנו עם בורא עולם, כל אחד בדרכו שלו וכל אחת בדרכה שלה.