פרשת ויקהל תשפ"ה/ יפעת רווה

1. הפרשה מספרת על תרומות לבניין המשכן. הרבה דובר על
נדבת הלב ועל התרומות, אך אני רוצה להתמקד הפעם
באמנות דווקא .
כשמתחילים לבנות את המשכן, יש שני ביטויים שחוזרים על
עצמם בהקשר של אמנות. האחד הוא חכמת לב, והשני – חושבי
מחשבות. בואו נספור:

שמות לה
כה וְכָל-אִשָה חַכְמַת-לֵב, בְיָדֶיהָ טָווּ ;
כו וְכָל -הַנָשִי ם–אֲשֶׁר נָשָא לִבָן אֹתָנָה בְחָכְמָה: טָווּ אֶת-הָעִזִים .
ל וַיאֹּמֶר מֹּשֶה אֶל-בְנֵי יִשְרָאֵל, רְאוּ קָרָא יְהוָה בְשֵם, בְצַלְאֵל בֶן-אוּרִי בֶן -חוּר, לְמַטֵה
יְהוּדָה. לא וַיְמַלֵא אֹּתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, בְחָכְמָה בִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה. לב וְלַחְשֹב
מַחֲשָבֹ ת–לַעֲשֹּת בַזָהָב וּבַכֶסֶף, וּבַנְחֹּשֶת. לג וּבַחֲרֹּשֶת אֶבֶן לְמַלאֹּת, וּבַחֲרֹּשֶת עֵץ;
לַעֲשוֹת, בְכָל-מְלֶׁאכֶׁת מַחֲשָבֶׁת. לד וּלְהוֹרֹּת נָתַן בְלִבוֹ: הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶן-אֲחִיסָמָךְ
לְמַטֵה -דָן. לה מִלֵא אֹּתָם חָכְמַת -לֵב, לַעֲשוֹת כָ ל-מְלֶאכֶת חרָש וְחֹשֵב, וְרֹּקֵם בַתְכֵלֶת
וּבָאַרְגָמָן בְתוֹלַעַת הַשָנִי וּבַשֵש וְאֹּרֵג; עֹּשֵי כָל-מְלָאכָה וְחֹשְבֵי מַחֲשָבֹת.

שמות לו
א וְעָשָה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹּל אִיש חֲכַ ם-לֵב, אֲשֶר נָתַן יְהוָה חָכְמָה וּתְבוּנָה בָהֵמָה,
לָדַעַת לַעֲשֹּת, אֶת-כָ ל-מְלֶאכֶת עֲבֹּדַת הַקֹּדֶש- -לְכֹּל אֲשֶר-צִוָּה, יְהוָה. ב וַיִקְרָא מֹּשֶה, אֶל –
בְצַלְאֵל וְאֶל -אָהֳלִיאָב, וְאֶל כָל-אִיש חֲכַם-לֵב, אֲשֶר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְלִבוֹ.
ח וַיַעֲשוּ כָל -חֲכַם -לֵב בְעֹּשֵי הַמְלָאכָה, אֶת -הַמִשְכָן–עֶשֶר יְרִיעֹּת

הפרשה הזו היא בין הבודדות במקרה שנותנת כבוד לאמנים
ככאלה.

2. ידוע שדוד המלך ניגן:
שמואל א' ט"ז –

יז וַיאֹּמֶר שָאוּל, אֶל -עֲבָדָיו: רְאוּ-נָא לִי אִיש מֵיטִיב לְנַגֵן, וַהֲבִיאוֹתֶם אֵלָי . יח וַיַעַן אֶחָד
מֵהַנְעָרִים וַיאֹּמֶר, הִנֵה רָאִיתִי בֵן לְיִשַי בֵית הַלַחְמִי, יֹדֵעַ נַגֵן וְגִבוֹר חַיִל וְאִיש מִלְחָמָה
וּנְבוֹן דָבָר וְאִיש תֹּאַר; וַיהוָה עִמוֹ…… כג וְהָיָה, בִהְיוֹת רוּ ח-אֱלֹהִים אֶל-שָאוּל, וְלָקַח
דָוִד אֶׁת-הַכִנּוֹר וְנִגֵן בְיָדוֹ; וְרָוַח לְשָאוּל וְטוֹב לוֹ, וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה.
וההמשך ידוע – ומאז כל חנות כלי נגינה שנייה קוראת לעצמה
"כנור דוד" או " נֵבֶל דוד". אבל דוד היה בראש וראשונה דוד
מל ך שידע לסלק את מתנגדיו, כולל צאצאי המלך שבפניו
ניגן (כמתואר בספר שמואל ב', כ"א) – הפרסום שלו לא הגיע
מהנגינה.
ואם נחזור לאמנות – עם השנים הגבילה אותה היהדות, גם
מטעמי איסור פסל ומסכה וגם מטעמי איסור עבודה זרה.
שולחן ערוך יורה דעה קמ"א אומר לנו –
"המוצא כלים ועליהם צורות חמה או לבנה …. או דרקון והוא דומה לנחש ויש כמין סנפירין
בין פרק חוליות שבצואר, אם הכלים מכובדים אסורים שוודאי נעשו לשם אלילים, ואם הם
מבוזים ]=פשוטים[ מותרים, שלא נעשו אלא לנוי… "
בהמשך יש מגבלות על ציור דמויות אדם, אבל צורות הבהמות
חיות ועופות ודגים וצורות אילנות ודשאים מותרות בלי
מגבלות.
סביר להניח שבמהלך ההיסטוריה, אם אדם יהודי שקל להיות
אמן, כל הכללים והמגבלות ופרטי הפרטים , די הוציאו לו את
החשק, ובסוף הוא אמר לעצמו, טוב יאללה אני אהיה עורך
דין.
רק מיעוט הצליח ליצור אמנות למרות המגבלות, ובמיוחד
יצירות קודש ויודאיקה .
אגב באיסלאם דווקא המגבלות יצרו את האמנות המופלאה
של הקליגרפיה. מי שראה צילומים של המסגדים באספהאן
שבאיראן, הם עוצרי נשימה, ואולי יום אחד אפשר יהיה לראותם
שלא באמצעות המסך.

3. אם נחזור לפרשה, היא משתמ ש ת כלפי אמנים בביטוי
הנפלא "חכמי לב", ורואה בהם "חושבי מחשבות", ביטוי שלא
כל אחד זוכה לו.
ואכן ביטויים אלו יפים לאמנים, ובעיקר לאלו שזה עיסוקם.
שאמנותם היא א ומנותם. לכך הם נולדו, לכך נועדו.
אך כשחייהם של אמנים כאלו אובדים בגיל צעיר, גם אמנותם
העתידית אובדת איתם.

4 . ענבר היימן ז"ל היתה אמנית. היא היתה סטונדנטית
בשנה ד' לתקשורת חזותית, אמנית גרפיטי, מאיירת ומפסלת,
שנחטפה ב – 7.10.23 ונרצחה בגיל 27.
המשנה במסכת סנהדרין ד, ה אומרת לנו כמה חמורים הם
דיני נפשות, שכן "דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָּיו ]כלומר הילדים שלא נולדו לו[
תְלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף הָּעוֹלָּ ם. כשהרגנו, או כשיכולנו ולא היצלנו – כולם
על הידיים שלנו.
לכך יש להוסיף גם את האמנות שלא ייצור, המנגינות שלא
ילחין, השירה שלא ישיר, וכלשון הפרשה – המחשבות שלא יחשוב.

5. אני רואה מדי שבוע בכנסת את דודתה של ענבר, ביחד
עם משפחות החטופים האחרים. היא נאלצת להסביר שוב ושוב
למקבלי ההחלטות, שמשפחתה כבר לא תזכה ללוותה לחופה,
אך לפחות שתושב לכאן.
כשהייתי ילדה, סיפרו לי שהאמריקאים לא הפציצו את אושוויץ
ולא הצילו את האסירים שם, כי היה להם חבל על התחמושת,
והם העדיפו להשתמש בה ובגיחות מטוסיהם בכדי להכניע את
הגרמנים, או בלשון ימינו, לצורך הניצחון המוחלט.

אני יודעת שהסיבות ההיסטוריות לאי הפצצת אושוויץ הן
במחלוקת של היסטוריונים, אך לפחות בתודעה שלי היה ברור,
שאם באותה עת מדינת ישראל היתה קיימת, זה לא היה קורה.
המדינה היתה משכילה קודם לשחרר, ואז להתפנות לנצח.
ואני תוהה כיצד הגענו למצב שבו משפחות צריכות להתחנן
להשיב את יקיריהם החיים הכבולים בשרשראות לקירות, או
את אלו שהחסד האחרון שנותר הוא להשיבם לקבר ישראל .
מצב שבו אנשים עומדים בגשם, ברוח ובקור, או בשמש הקופחת ,
לעתים אף כמושא להתעמרויות, בכדי לדרוש דבר כל כך
בסיסי.
אולי פשוט איבדנו את חכמת הלב, ואין אלא לקוות שנמצא
אותה שוב, לפני שיהיה מאוחר מדי.