ויש לאכול אותו מהר ( יא וְכָכָה תאֹכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְרַגְלֵיכֶם וּמַקֶלְכֶם בְיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶם אֹתוֹ בְחִפָזוֹן פֶסַח הוּא לַיהוָה) ולחסל את שאריותיו שלא נאכלו ( י וְלאֹ-תוֹתִירוּ מִמֶנּוּ עַד-בֹקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶנּוּ עַד-בֹקֶר בָאֵשׁ תִשְרֹפוּ). את השה יש לאכול על מצות ומרורים, כפי שכבר הוזכר, אבל את המצות יש לאכול שבעה ימים, ולהשבית כל שאור (כל לחם שבצקו תפח) במשך אותם שבעה ימים. גם זה, לצורך זכרון (יז וּשְׁמַרְתֶם אֶת-הַמַצּוֹת כִי בְעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶה הוֹצֵאתִי אֶת-
צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְמַרְתֶּם אֶּת-הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹּרֹּתֵיכֶּם חֻקַת עוֹלָם) .
שתי המצוות, אכילת מצות ואכילת הפסח (כך נקרא השה, וגם החג, משום שבליל היציאה מעבדות מצרים,
בהכותו אל כל מצרים במכת בכורות, פסח אלהים על בתי העברים) נועדו לצורך הזכרון. אליהן נוספה מצווה
שלישית: לספר את הסיפור, לספר אותו לבני הדור הבא, שלא חוו את חווית היציאה מעבדות לחירות. (כו וְהָיָה
כִי-יאֹּמְרוּ אֲלֵיכֶּם בְנֵיכֶּם מָה הָעֲבֹּדָה הַזאֹּת לָכֶּם. כז וַאֲמַרְתֶּם זֶּבַח-פֶּסַח הוּא לַיהוָה אֲשֶּר פָסַח עַל-בָתֵי בְנֵי-
יִשְרָאֵל בְמִצְרַיִם בְנָגְפוֹ אֶּת-מִצְרַיִם וְאֶּת-בָתֵינוּ הִצִיל). וכבר בפרק מאוחר יותר, שמות פרק יג, נאמרת המצווה
הזו שוב: ח וְהִגַדְתָ לְבִנְךָ בַיּוֹם הַהוּא לֵאמֹּר בַעֲבוּר זֶּה עָשָה יְהוָה לִי בְצֵאתִי מִמִצְרָיִם שלוש מצוות, איפוא: אכילת הפסח, שבעה ימים של מצות, סיפור. אין שום מצווה לקרוא את ההגדה של פסח. זו מסורת, דרך שנוצרה כדי להקל לספר את הסיפור, להקל על מצוות “והגדת”.
הפסח הראשון נעשה במצרים, ערב היציאה ממנה. הפסח השני נעשה במדבר (אפשר לקרוא על כך בספר במדבר
פרק ט). בספר דברים (פרק טז), טרם הכניסה לארץ , מנחה משה את בני ישראל כיצד יוחג החג מעתה ואילך:
ב וְזָבַחְתָ פֶסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ צאֹן וּבָקָר בַמָקוֹם אֲשֶּר-יִבְחַר יְהוָה לְשַכֵן שְמוֹ שָם. ג לאֹ-תאֹכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת
יָמִים תאֹכַל-עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִי בְחִפָ זוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִזְכֹּר אֶּת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶּרֶּץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי
חַיֶּּיךָ… ה לאֹּ תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶּת-הַפָסַח בְאַחַד שְעָרֶּיךָ אֲשֶּר-יְהוָה אֱלֹהֶּיךָ נֹּתֵן לָךְ. ו כִי אִם-אֶּל-הַמָקוֹם אֲשֶּר-
יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶּ יךָ לְשַכֵן שְמוֹ שָם תִזְבַח אֶּת-הַפֶּסַח בָעָרֶּב כְבוֹא הַשֶּמֶּש מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִצְרָיִם. ז וּבִשַלְתָ
וְאָכַלְתָ בַמָקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בוֹ וּפָנִיתָ בַבֹקֶר וְהָלַכְתָ לְאֹהָלֶיךָ
זאת אומרת: מעתה והילך, הפסח יאכל במקדש, בירושלים, ורק שם
אז מה עושים עכשיו, כשבית המקדש חרב, איך תתקיים המצווה?
ארוחת הסדר שאנחנו עורכים בעוד כמה ימים היא זכר לפסח שנאכל בחצר המקדש בירושלים. זכרון של סעודה
שהיא עצמה נועדה לצורך זכרון. את המצות – אותן אפשר לאפות ולאכול בכל מקום – נאכל גם כן למען אותו
זכרון. אבל עכשיו, בהיעדר היכולת לקיים את מצוות סעודת הפסח, עולה חשיבותה של המצווה השלישית –
לספר את הסיפור. מה עם הסיפור? איך לספר את הסיפור?
נראה שכל סעודת ליל הסדר היא לשם כך: המאכלים המונחים על השולחן, אופן האכילה, שאלת הקושיות,
קריאת ההגדה – כל זה נועד לסייע לנו לספר את הסיפור.
את השורש של מבנה הסדר, ואת ההצעות כיצד לספר את הסיפור, אפשר למצוא כבר במחשבת חז"ל, אנשי
הדור שלאחר החורבן, שהיו צריכים להתמודד עם השאלה כיצד לשמר את זכרון הפסח מבלי היכולת לאכול את
זבח פסח במקדש החרב. ההלכות שקבעו לשם כך נמצאות במשנה, במסכת פסחים, בעיקר בפרק העשירי,
האחרון במסכת.
הפרקים הקודמים לו, עוסקים בשלל עניינים רלוונטיים לחג – בדרך לבער את החמץ (מדבריהם נראה שלא היו
אובססיביים לגבי נקיונות הפסח מחשש להימצאות חמץ בבית. הנה, למשל, מתוך שתי המשניות הראשונות
במסכת: א,א אור לארבעה עשר, בודקין את החמץ לאור הנר. כל מקום שאין מכניסין בו חמץ, אינו צריך
בדיקה…א,ב אין חוששין שמא גררה חולדה (את החמץ) מבית לבית, וממקום למקום; אם כן מחצר לחצר,
ומעיר לעיר–אין לדבר סוף).
הם גם מצאו פתרונות מקוריים לתקלות אפשריות. למשל, משנה בפרק ג: ג,ז ההולך לשחוט את פסחו, ולמול
את בנו, ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך הבית–אם יכול לחזור ולבער ולחזור
למצוותו, יחזור; ואם לאו, יבטל בליבו… (זאת אומרת: אדם הלך לדבר מצווה חשוב, ונזכר בדרך שהשאיר
חלה של אנג’ל במרכז המטבח. עוד מעט נכנס החג, והוא לא יספיק לחזור הביתה ולשרוף אותה, והרי נאמר “לא
יראה לך חמץ בכל גבולך”…שוד ושבר, מה עושים? ”יבטלו בליבו". והריהי, החלה, כאילו לא היתה…).
הפרקים הבאים עוסקים באיסור העבודה בחג, עד מתי וכיצד מותר להאכיל את בעלי החיים, המאכלים המותרים
בו, דרכי שחיטת הפסח, ואיך להימנות עליו )אולי מכאן שורשה של השאלה הפופולרית והמטרידה לעתים,
"איפה אתם בפסח?") – הגענו לפרק העשירי. הנהו. ננסה ללמוד אותו כאן, נראה מתוכו כיצד בונים זכרון, כיצד
מספרים סיפור.
י,א ערב פסחים סמוך למנחה, לא יאכל אדם עד שתחשך. אפילו עני שבישראל, לא יאכל עד שיסב; לא
יפחתו לו מארבעה כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי. (נאכל רק כשיחשך. איפה אכלנו רק בחושך? זה יזכיר
בוודאי אל ליל היציאה ממצרים. נשתה במהלך הסעודה ארבע כוסות של יין, רמז לאדנות, בעל-בתיות. אפילו
עני, בערב הזה, שותה, כדי שירגיש אדון, וגם אם על חשבון הקופה הציבורית, התמחוי. בערב הזה, אינו עבד
לעוניו).
י,ב מזגו לו כוס ראשון–בית שמאי אומרין, מברך על היום, ואחר כך מברך על היין; בית הלל אומרין,
מברך על היין, ואחר כך מברך על היום. (מחלוקת הלכתית: על מה מברכים קודם , על היין, או על הזמן,
"שהחיינו וקיימנו").
י,ג הביאו לפניו, מטבל בחזרת עד שהוא מגיע לפרפרת ולפת. הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת, אף על פי
שאין חרוסת מצוה; רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, מצוה. ובמקדש, מביאין לפניו גופו של פסח. (עורך
הסדר, בעל הבית, “הביאו לפניו", הריהו כאדון, אוכל את הירק שהינו סימן למרור- חזרת ממש, או חסה –
כשהוא מטבל אותו במשקה. אוכל מצה, ירק, חרוסת -גם היא רמז,על שום צורתה, לעבודה בטיט במצרים –
ואח"כ, בימי המקדש, היו אוכלים כאן את הארוחה העיקרית, את הפסח.
ועכשיו המשנה העיקרית, שהיא הבסיס להגדה של פסח שאנחנו קוראים, שהיא גם המשנה העיקרית
המנחה כיצד לספר את הסיפור שלנו.
י,ד מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל. אם אין דעת בבן–אביו מלמדו, מה נשתנה הלילה הזה מכל
הלילות: שבכל הלילות, אין אנו מטבלין (טובלים את הירק במשקה) אפילו פעם אחת; והלילה הזה, שתי
פעמים. שבכל הלילות, אנו אוכלין חמץ ומצה; והלילה הזה, כולו מצה. שבכל הלילות, אנו אוכלין בשר
צלי שלוק ומבושל; והלילה הזה, כולו צלי. (למה רק צלי? כי כך צווינו לקראת יציאת מצרים: רק צלי אש,
מצות ומרורים. המאכלים שעל השולחן נועדו לגרות שאלות. השאלות נועדו לגרות סיפור). כאן במשנה ממש
נמצא הנוסח של ה"מה נשתנה" המוכר לנו. הבן שואל שאלות, כדי שמהתשובות עליהן יווצר הסיפור. אם הבן
אינו יכול עדיין לשאול – אביו שואל, כדי לגרות את מחשבתו, ולספר את הסיפור. הלילה הזה שונה מכל הלילות.
במה הוא שונה? יש לכך סיבה. יש סיפור מאחרי כל זה. הסעודה נועדה לתכלית הסיפור. לפי דעתו של בן, אביו
מלמדו (מכאן “ארבעת הבנים” שבהגדה. הילדים, שהם קהל היעד של הסיפור, שונים. צריך להתאים את הסיפור
לרמתו ואופיו של כל אחד מהם) . מתחיל בגנות, ומסיים בשבח; (ככה מספרים את הסיפור שלנו, אומרים לנו
חז"ל. הוא מתחיל רע ומסתיים בהפי-אנד). ודורש מ"ארמי אובד אבי " דברים כו ה , עד שהוא גומר את כל
הפרשה. כאן מנסים חז"ל לתת מענה לשאלה שכל מי שרוצה לספר ספור, שאלה שכל כותב מתחיל מתחבט בה:
מאיפה מתחיל הסיפור? מה משפט פתיחה של הסיפור? מאיפה מתחיל הסיפור שלי, למשל – מילדותי בפתח
תקווה? מהשירות הצבאי שלי? אולי הוא מתחיל בכלל מהמפגש הראשון בין אבי ואימי? אולי עוד קודם לכן,
מילדותו של אבי, מתקופת חייו במחנה הריכוז בשואה? אולי עוד קודם לכן? ומאיפה מתחיל הסיפור שלנו כעם?
מבריאת העולם? מאברהם? מבני נכדו, ישראל, היורדים מצרימה? מהפסוק השמיני בספר שמות "ויקם מלך חדש
על מצרים אשר לא ידע את יוסף”? חז"ל מצאו בתורה פרשיה קטנה שלדעתם מחזיקה את הדי.אן. אי. של
הסיפור שלנו. היא מופיעה בספר דברים, פרק כו, ויש זמן מסויים,ח-פעמי, שיש לאמרה: א וְהָיָה כִי-תָבוֹא אֶל-
הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָהּ וְיָשַׁבְתָ בָהּ. ב וְלָקַחְתָ מֵרֵאשִׁית כָל-פְרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָבִיא מֵאַרְצְךָ
אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַמְתָ בַטֶנֶא וְהָלַכְתָ אֶל-הַמָקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵן שְׁמוֹ שָׁם. ג וּבָאתָ אֶל-
הַכֹהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָ אֵלָיו הִגַדְתִי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ
לָתֶת לָנוּ. ד וְלָקַח הַכֹהֵן הַטֶנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
והנה מה שצריך לומר כל אחד מבני העברים, כשהוא מביא את הביכורים הראשונים שלו למקדש.
ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶ יךָ: אֲרַמִי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִמְתֵי מְעָט וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָדוֹל עָצוּם
וָרָב. ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. ז וַנִּצְעַק אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁ מַע יְהוָה אֶת-קֹלֵנוּ
וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. ח וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִצְרַיִם בְיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָדֹל וּבְאֹתוֹת
וּבְמֹפְתִים. ט וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָקוֹם הַזֶה וַיִּתֶן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזאֹת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. י וְעַתָה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-
רֵאשִׁית פְרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נָתַתָה לִי יְהוָה.
בפסוקים הללו, אומרים לנו חז"ל, נמצאת התמצית של הסיפור שאנחנו רוצים לספר לבנינו בסדר פסח. אנחנו לא צריכים רק לקרוא אותם, אומרים לנו חז”ל, אנחנו צריכים "לדרוש" אותם. לדרוש=לתבוע. לדרוש=לבקש. לדרוש=לשאת דרשה, כל אחד כפי יכולתו והבנתו. זה מה שמוטל עלינו במצוות הסיפור. מי הוא ה"ארמי אובד" שהיה אבי? אברהם, שהיה אבוד באור כדים? יעקב, שכמעט אבד בביתו של לבן הארמי? ואיפה היה אבוד אבי שלי?
ההגדה, שנוצרה דורות אחר כך, משחזרת את מה שנאמר בפרק, ובעיקר דורשת. דרשות של רבי עקיבא וחכמים
אחרים בני דורו על יציאת מצרים ועל מצוות הפסח, שנועדו לפטור אותנו, על ידי קריאת ההגדה, מלדרוש את
הסיפור בכוחות עצמנו. לא פלא שבכל שנה יוצאת לאור לפחות הגדה אחת חדשה. גם השנה – ויש על כך
פרסומות לרוב ברדיו – יוצאת לאור "הגדה ישראלית" שיש בה קטעים מההגדות שנאמרו בקיבוצים בארי וניר-
עוז. כי הדרש תמיד מתחדש. כי המציאות מתחדשת. אבל בליבה הסיפור הקדום, סיפור יציאת מצרים, שמעלה
את השאלות הבסיסיות ביותר בחיינו: מי אנחנו? מה הם הנסיונות שעיצבו ומעצבים אותנו? למה אנחנו
משועבדים או היינו משועבדים? מהי חירות? איך אפשר להשתחרר? מי יכול לשחרר אותנו? ועוד – גם את
השאלות יש לדרוש.
ומי שלא די לו בזה, כהנחיה ברורה איך לספר את הסיפור, הנה המשנה הבאה הקובעת את היתדות לסיפור:
י,ה רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו; ואלו הן–פסח, מצה,
ומרורים. פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצריים; מרורים, על שם שמיררו המצריים את
חיי אבותינו במצריים; מצה, על שם שנגאלו. בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו
הוא יצא ממצריים; לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר להדר לרומם לגדל לנצח למי שעשה
לנו את כל הניסים האלו, והוציאנו מעבדות לחירות. ונאמר לפניו, הללו יה.
שלושה יסודות לסיפור: פסח- על שום הפסיחה הגורלית עלינו, כששאר מצרים לוקים במכת בכורות. מרור – על
שום הנסיון המר שקדם לכך (“בכל דור ודור”?). מצה – על שום שנגאלנו. בלעדיהם, לא יצאנו חובת הסיפור.
והדבר החשוב יותר מכל, בעיני: בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים; לא רק
לצורך הסיפור "חייב אדם לראות עצמו", להיכנס אל תוך הסיפור, כאילו הוא הוא, הוא עצמו, במרכז העלילה.
לא רק. אלא גם כדי להבין שהסיפור הזה הוא לא עוד סיפור של מאורע היסטורי, שאירע ועיצב את תודעתנו,
אלא הוא סיפור נצחי, שקורה עכשיו, שקורה תמיד. מה אנחנו עכשיו? עברים או מצרים? (במצרים, כך על פי
התורה, גם המצרים היו עבדים לפרעה.ודווקא יוסף שלנו הוא שהביא את הרעיון(. אנחנו עם עבדים או בני
חורין? למה אנחנו עבדים היום? ("קונספציות", למשל?), אנחנו עם? יש בינינו ערבות הדדית? מי מנהיג
אותנו,)אלהים, משה, אולי פרעה(? מי לא נמצא איתנו היום, סביב שולחן הסדר? האם עשינו הכל כדי שיהיה
איתנו? ועוד…
הסיפור נמשך. חובה לספר אותו, לעצמנו ולזולתנו. להיות חלק ממנו. לדרוש אותו.