מתוך ההפטרה של שבת "קדושים" – עמוס ט' י"ג-ט"ו:
הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע; וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה.   וְשַׁבְתִּי, אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם; וְעָשׂוּ גַנּוֹת, וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם.   וּנְטַעְתִּים, עַל-אַדְמָתָם; וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד, מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם–אָמַר, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

איזו תמונה נפלאה של תקומה! במיוחד לנו שגרים בהרים האלה, שעוד כמה חודשים, בסופו של הקיץ שמתחיל כעת,  יטפו ההרים עסיס של גפנים ותאנים ותמרים….

כמה מרנין ומלא צבעים וריחות הוא התיאור של עמוס.

והתיאור הזה של תקומה חוזר בצורה טיפה שונה – גם בדברים של בת לניצולת שואה שכתבה כך אתמול –
" בשבוע אחד, באפריל 1944, ממש לקראת סוף המלחמה, כל המשפחה הענקית של אמי נרצחה באוושוויץ. הסבים, הדודים, האחיינים, בני הדודים (הקטן ביניהם- בן ארבע שבועות בלבד). משפחה עצומה שתוך מספר ימים לא נותר ממנה זכר. עשרות שנים אנחנו מציינים את יום השואה אבל השנה קרה משהו יוצא דופן. אתמול בערב  אמא שלי התקשרה, ממררת בבכי כפי שלא שמעתי אותה מעולם, ואמרה שהשנה (בגיל 85) היא פתאם קולטת את משמעות השואה אחרת לגמרי מבכל השנים הקודמות. השנה היא פתאם שמה לב שכל הניצולים ממעטים לדבר על מה שקרה בתופת של המלחמה ומתרכזים בלספר על הילדים, הנכדים והנינים שלהם. הדגש שלהם הוא על  העשייה המקצועית והאישית שלהם, על ההישגים שלהם בבניית המדינה, המשפחה והחברה שהם היו שותפים בהקמתה. הבכי שלה לא בכי של צער אלא בכי של התרגשות. בכי של גאווה, של הכרה בכך שניצולי השואה יצרו  בידיהם הפצועות ובליבם השרוט והמצולק יש מאין. שהם בחרו לנצח את היטלר לא בכוח ובאלימות אלא בלידת ילדים, בניית עסק, עבודה משמעותית וחיים של עשיה. אני חושבת על כך שאמא שלי, חדורת פחדים וחרדות, גידלה שתי בנות שקטות, רגועות , ללא מטען של רתיעה וחשש מבני אדם ומבינה פתאם לעומק את משמעות הציווי "ובחרת בחיים".  זה אולי הלקח הכי משמעותי שסבתי ז"ל ואמא שלי הנחילו לי- על אלימות, שנאה, גזענות ורוע מגיבים בבניה, בעשייה, באמון בבני אדם ובהקמת מסגרות חברתיות שעושות טוב."

ו"ובחרת בחיים" – הקמת אנדרטאות של מעשים טובים (כפי שציטטה לנו מירב את דוניה רוזן ז"ל בזכרון בסלון האחרון שנערך בקהילה).

ובכל זאת, המעשים הטובים, באם נעשים, צריכים לקבל הקשר תרבותי.

במילים אחרות – זיכרון קולקטיבי בונים ומוסרים, מדור לדור. זהו אחד מהנדבכים החשובים ביותר בכל תרבות, בכל דת ובטח ובטח ביהדות. והגדת מדור לדור.

השבוע שאלתי אתכם לגבי יוזמה אחת כזו, מקומית, של ריצת ששה ק"מ לזכר ששת מיליון קורבנות. והנה חלק מהתשובות שקיבלתי מכם – בעילום שם כמובן.
היו תשובות נחרצות נגד –

"קשה להביע דעה בצורה מכבדת על אירוע כזה."

וגם "מרגיש כשימוש ציני"

או – "זה נראה כמו מערכון של החמישיה הקאמרית, זה הזוי בהרבה מאוד רמות לדעתי"

"לא אכתוב בקבוצה, אבל זה נראה קצת… מוזר… ריצה לזכר אלה שרצו מהגרמנים?

מצד שני אני יודעת שיש פרקטיקה של ריצות לזכר חיילים שנהרגו, אז אולי אני סתם שמרנית. ?‍♀️"

והיו גם תשובות אחרות –

לדעתי, אם ניתן להעביר (בעיקר לצעירים) את זכרון השואה בצורה שונה מטקסים קרים ( לעיתים גם מנוכרים), אפשר בהחלט לגרום להם להזדהות – בתנאי שיקבלו מידע מקדים ואולי אפילו שכל אחד ישא שם של מי שנרצחו.[..] מוכרחים למצוא דרכים שונות לנוער של היום. בזמנו הזדעזעתי כשהבן שלי כתב שיר רוק על השואה, אבל הוא צדק… היום יש הצגות, סרטים וגם שירים. חייבים להתאים את המסר למקבלים.

היו לא מעט תגובות ברוח דומה – דרך העברת המסר חייבת להתעדכן מדור לדור גם כשהמסר איננו משתנה.

חבר קהילה כתב לי ש"הרעיון הזה של ריצה לזכר הקורבנות עלה כבר בהיקף ארצי לפני כמה שנים ואז שאלתי אותו מה הוא חושב או מרגיש לגבי זה וכך כתב – בהרגשה, בתחושה ובתגובה הכי בסיסית זה יוצר אצלי רתיעה. כשאני חופר יותר בעניין , מנסה להבין מה כל כך מפריע אני מדמיין את ההפנינג השמח שיש באירועים מסוג זה.   אני גם מדמיין את האינדיבידואליזם שמאפיין אירועי ריצה. כל אחד מגיע עבור עצמו כדי לשבור שיא או להתמקד באיזה אתגר.  אם אקח את כל מה שמפריע לי ואדמיין אירוע מסוג אחר שהתכנים בו מכוונים כולם לזכרון, שרצים או הולכים בו אבל לא בהפנינג שמח ולא כל אחד בתוך עצמו, אז אני כבר לא בהתנגדות טוטאלית לאירוע כזה."

ואחרונה חביבה כתבה לי אמא שילדיה כבר יחסית גדולים כך –

"כשהילדים שלי היו קטנים והגיעו לגיל שהתחילו להתעניין במספרים גדולים, הראיתי להם סרגל של מטר, ואיך הוא מחולק ל100 סנטימטרים, ואז איך סנטימטר אחד מחולק ל10 מילימטר. ואז לקחנו את הסרגל הזה החוצה, והנחנו אותו על המדרכה של התחלת שדרות החושן. ואמרתי להם לדמיין סרגל כזה לאורך כל השדרה, מסומן במילימטרים. זה יוצא מליון מילימטרים. זו צורה להמחיש לילדים (וגם מבוגרים) כמה הרבה זה מליון. אז אולי צעידה/ריצה כזו זו המחשה מסוימת. לאנשים שצריכים להרגיש משהו קונקרטי, ופחות מתחברים דרך טקסטים, שירים, סרטים, וכו׳."

זה הזכיר לי שיר שכתב גיורא פישר ושאני מאוד מאוד אוהבת. שיר שמדבר על הקצה השני של הסקאלה המספרית. פישר כתב את השיר לזכר בנו, מרום, שנהרג במבצע "חומת מגן" והוא בן 20.

עוד שיעור במתמטיקה/ גיורא פישר

שָׁאַלְתִּי אֶת אִמִּי לִפְנֵי שֶׁנּוֹלָד בְּנִי הַשֵּׁנִי:

"אֵיךְ יִמְצֵָא הַלֵּב מָקוֹם לְעוֹד אַהֲבָה

כַּאֲשֶׁר כְּבָר עַכְשָׁו הוּא מָלֵא

עַד אֶפֶס מָקוֹם"?

עָנְתָה:

אַהֲבָה לִיְלָדִים מְנֻגֶּדֶת לְחֻקֵּי הַחֶשְׁבּוֹן:

כְּכֹל שֶׁתְּחַלֵּק אוֹתָהּ, תִּגְדָּל.

מֵאָז, אִמִּי אֵינֶנָּה וְגַם בְּנִי הַשֵּׁנִי אֵינוֹ.

וְלָמַדְתִּי שֶּׁ"אֵין" הוּא הַמִּסְפָּר הַיְחִידִי

הַמַּצְלִיחַ לְמַלֵּא אֶת הַלֵּב עַד אֶפֶס מָקוֹם.

מי יתן וכולנו כמדינה, כחברה וכיחידים נדע לעצב ולמסור זכרון של "ובחרת בחיים" של אהבה אינסופית, של חמלה ומעשים טובים – כזה הנשען על טרגדיות העם שלנו אך בוחר למלא את הלב בהרבה "יש".

שתהיה לכולנו שבת שלום.