שלח לך – הפרשה בה נשלחים שנים עשר שליחים לתור את הארץ. הם חוזרים ומדווחים:
וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.
כך אומרים עשרת המרגלים לעם ובעצם ליהושע ולכלב.
מעניין לשים לב לתהליך הפנימי – ראשית אנחנו רואים בני ענק. כשאנחנו מסתכלים על עצמנו במראה ומשווים – הרי אנחנו באופן עובדתי – איננו נפילים. ואז אנחנו מדביקים לעצמנו את התווית "חגבים". הכינוי הזה, להבדיל מבני ענק או נפילים הוא לא רק תיאור של גודל, הוא תיאור שיפוטי – "אני לא שווה". והיות ואנחנו חושבים כך על עצמנו, ברור ש"וכן היינו בעיניהם".
במשפט הזה חבוי באופן עמוק ביותר מצב אנושי המוכר לכולנו. הסתכלות על סביבותינו, עיננו תרות אחר "קבוצת השווים לנו" – וכשאנחנו משווים עצמנו לאחרים לעיתים אנחנו קופצים למסקנות שיש בהן שיפוט עצמי מחמיר, שיש בהן חוסר אמונה וחוסר ביטחון בעצמנו. כשהנבואה הטמונה במסקנה מגשימה את עצמה לא פעם.
מצוות הטלית, בסוף הפרשה שלנו – מזהירה אותנו בדיוק מכניעה למצב האנושי הזה – ויֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֺת יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם.
התיור של העין והלב יכולים להביא אותנו לזנות מעצמנו. כלומר, יכולה הייתי לראות את הנפילים ולומר – הא! אחרים הם ממני, אך אין לזה שום משמעות אחרת מלבד השונות. בני אדם הם כמוני. אולי לוקח להם פחות זמן ממני ללכת ממקום למקום, אך אין זו סיבה להקטין עצמי למעמד 'חגב'. והראייה העצמית הזו, זו שאינה תרה אחרי פחדי וחרדות הלב והאגו כה קשה. איננה אינטואיטיבית כלל וכלל.
בפתח חודש הגאווה, אני מזמינה עצמי להיזכר בכמה מצבים בהם הייתי צריכה לעצור ולחשוב כיהושע וככלב ולא להיכנע .
למשל, כשאחת האימהות בתוכנית חינוכית אותה ניהלתי, פנתה למנהלת שלי בשאלה אם היא חושבת שאין טעם לפגם שלסבית עומדת בראש תוכנית לבני נוער.
למשל, כשכמועמדת לשליחה בסוכנות, בראיון הראשון, נאמר לנו שכזוג לסביות אין ליעל סיכוי לקבל ויזת עבודה (היות ולנישואין שלנו לה היה אז מעמד משפטי חוקי בארה"ב).
למשל, לפני שלשה שבועות כשנעמדנו יחד עם בננו איתמר בקבלה למיון בעין כרם – אחרי שהזדהינו שתינו כאימהות – הפקידה לוקחת את תעודת הזהות שלי בה מופיע שחור על גבי לבן איתמר – אך בתיק הממוחשב שקיבלנו חזרה לידינו כתוב – האם:יעל האב: לא ידוע.
בכל אחד מהרגעים האלה יכולתי ללכת אחור, לבכות מרה בנהי נורא ולומר – "אני חגב"!
אך בכל אחת מהפעמים הללו, עצרתי ואמרתי לעצמי – אין שום סיבה – אני שונה מאחרים בנטייתי המינית – אך הסטרייטים מסביבי אינם נפילים ואני בטח לא חגב.
השינוי יקרה לאט לאט. צעד ועוד צעד, עקב בצד אגודל.
לפני עשרים וחמש שנה עמדתי בגן מאיר בתל אביב בדוכן של האגודה לזכויות האזרח וחילקתי קרטיבים. אם אני זוכרת נכון באותו מצעד השוטרים עטו כפפות גומי כדי לא להידבק באיידס. אם מישהו היה אומר לי שחצי יובל אחר-כך שר הפנים של אותה משטרה יהיה הומו מוצהר מטעם הליכוד – אני חושבת שהייתי נחנקת מהקרטיב.
שינוי זה התאפשר בזכות יהושועים וכּלֵבים שקדמו לי – אנשים ונשים אמיצים ואמיצות, שאמרו: 'איננו חגבים – אין לנו קרניים, מחושים וכשאנחנו מתאגדים ומתאספים איננו נהפכים לארבה. אנחנו פשוט מרגישים בטוחים יותר – כי אנחנו לא לבד'.
ואז – כשאנחנו צועדים לנו במצעדי הגאווה ברחובות הערים המרכזיות – האנשים סביבנו רואים אותנו ואנחנו רואים אותם. אנחנו מזהים בקהל – קרובי משפחה, שכנים, עמיתים לעבודה, מפקדים ופקודים, תלמידים ומורים. וכולנו – סטרייטים כקווירים – כולנו בני אדם. החרדה והפחד ההדדי מצטמצמים.
