לפעמים את פותחת את פרשת השבוע ואת משתאה. פתאום מתנוצצת לה פסקה אחת שכל-כך רלבנטית לקורה מסביב, שאין לך ברירה אלא לדבר עליה.

אפילו שאת מנסה להימנע.

מנסה שהדרשה תהיה משמחת, מעודדת, לפחות מנחמת.

אז אמרתי, אולי אמצא זאת בהפטרת השבוע ולא בפרשה וכך אוכל לעקוף את הפסקה ההיא.

השבת היא שבת חזון. בעקבות ההפטרה של השבוע מתחילה במילים "חזון ישעיהו בן אמוץ". אולי שם בתוך המילים המוכרות – אלו שנועדו לזעזע – אולי תתחבא לה שם איזושהי נחמה.

ולא רק שלא מצאתי נחמה, אלא המילים הידועות של ישעיהו, זה שחי כאן, באזור שלנו, לפני יותר מ2500 שנה, המילים שלו, המופנות לאליטה היושבת ביהודה,  הן כל-כך רלבנטיות, שאני מבקשת לקרוא אותן בפניכם:

שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, קְצִינֵי סְדֹם; הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ, עַם עֲמֹרָה.  יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי.  יב כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי–מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי.  יג לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא–קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.  יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא.  טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם–גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ:  יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ.  טז רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ–הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי:  חִדְלוּ, הָרֵעַ.  יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה.

כל התפילות, המילים, הקריאות בתורה, המינחות והמחוות הטקסיות – אומר ישעיהו למנהיגות היושבת בירושלים – כל אלו שווים כקליפת השום, באם אין מאחוריהן מעשים של משפט ושל צדקה. אם האנשים המבצעים אותם מתעלמים מהדברים שדורשים תיקון. מתעלמים מהבעיות והאתגרים הדורשים מנהיגות אמיצה.

הדברים של ישעיהו החזירו אותי לפסקה שקפצה לנגד עיני מפרשת השבוע.

השבוע פתחנו את הקריאה בספר דברים. בראשית נאומו מספר משה לעם את קורותיהם מרגע היציאה ממצרים ועד לרגע הנוכחי. ממש בתחילת דבריו הוא אומר כך –

ט וָאֹמַר אֲלֵכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:  לֹא-אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם.  י יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הִרְבָּה אֶתְכֶם; וְהִנְּכֶם הַיּוֹם, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב.  יא יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם, יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם–אֶלֶף פְּעָמִים; וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם.  יב אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם.  יג הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים–לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם, בְּרָאשֵׁיכֶם.

משה מבין מהר מאוד כי נטל ההנהגה לא יכול להיות רק על כתפי בודדים. אדם, גדול ככל שיהיה, לא יכול להיות מנהיג בודד. והבקשה ואולי ההוראה של משה היא לשים בראשם אנשים חכמים, נבונים וידועים.

חכמים ונבונים – מובן, אבל מה הכוונה בידועים?

רש"י מסביר: שאם בא לפני מעוטף בטליתו איני יודע מי הוא ומאיזה שבט הוא ואם הגון הוא, אבל אתם מכירין בו, שאתם גידלתם אותו, לכך נאמר וידועים לשבטיכם.

מכאן, ידועים בהגינותם. כך בפשטות – אנחנו צריכים אנשים הגונים במעשיהם, לא רק ביכולת התכנון שלהם או בידע האינטלקטואלי שיש להם. אנשים הגונים.

 

בשבוע הבא נציין את תשעה באב. נקרא יחדיו במגילת "איכה". והנה המילה איכה מופיעה הן בקטע שלנו (איכה אשא לבדי בדבריו של משה והן בהמשך חזונו של ישעיהו מההפטרה השבת:

כא אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ–וְעַתָּה מְרַצְּחִים.  כב כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם.  כג שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים–כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם.

האיכה הראשון בתנ"ך, היא המילה הראשונה שאומר אלוהים לברואו – שם בתחילת ימי האנושות, קורא אלוהים לאדם המסתתר – איכה?

איפה אתה?

ונדמה לי שזו מילת המפתח – הקריאה היא איפה אתה ואיפה את? איפה אנחנו?

שלי שלי ושלך שלך, יש אומרים, זוהי מידת סדום, נאמר במסכת אבות.

אם אנחנו נסתגר בד' אמותינו – יעניין אותנו רק מה שקורה לנו מתחת לאף -אזי נהיה לסדום. מכאן הכינוי של ישעיהו קציני סדום עם עמורה.

 

השבוע בעת הכנה של שיעור, נתקלתי בדבריו של יצחק שדה על גבורה וחשבתי לעצמי כמה הם רלבנטיים:

"לא הפחדנות היא היפוכה של הגבורה אלא האנוכיות. האיש האנוכי יכול להיות אמיץ, אך גיבור לא יהיה. [אין גבורה בבנדיטיזם, אף לא בנועז ביותר.] הגבורה היא קודם כל מידה מוסרית.

יכולים יחידים, מעטים אם מעטים ואם רבים, להתאחד לשם מטרות אנוכיות, בלתי מוסריות,

והיחידים הללו אפשר שיהיו נטולים כל תחושה של פחד. אבל שכינת הגבורה לא תשרה עליהם בין אם הם חבורת שודדים בשיקגו ובין אם הם שליטים על מדינה פשיסטית בגרמניה.

הגבורה שהיא הקרבה, אינה אכזרית ביסודה, היא אינה מתאכזרת. זו הצורה הנעלה ביותר של השירות. ביסודה היא אהבת הזולת."

כעת הזו נדרשת מאיתנו גבורה. נדרשת מאיתנו נוכחות אמיצה והקרבה שביסודה אהבה. אהבה לזולת.

השנה, ערב ט' באב, כך נענה לקריאה אֵיכה אַיֶכָּה. באיכפתיות ובדאגה לחזון של החברה שלנו כולה על כל אנשיה, בדאגה למדינה שלנו. בקריאה נכוחה למנהיגות של גיבורים הגונים.

שתהיה לכולנו שבת שלום.