והפעם מעטו של חבר קהילתנו – יהודה יעקב:
הימים הם ימי המאבק בין בני ישראל לבין מדיין, כאשר אבותינו מתקרבים לארץ המובטחת ונאבקים על זהותם הייחודית. לפחות בהקשר זה, פרשת "מטות" היא המשך ישיר לפרשות "בלק" ו"פנחס."
תזכורת: בלעם נכשל במשימה שהטיל עליו בלק; התוצאה כוללת את האמירה המפורסמת:
הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב
לאחר שסיים את נבואותיו ולא הצליח במשימה שבלק הטיל עליו, בלעם חוזר לעירו בבושת פנים – ולפי חלק מהפרשנויות, נותן עצה להחטיא את עם ישראל באמצעות פיתוי בנות מואב ועל-ידי כך למשוך אותם לעבודה זרה. בני ישראל חוטאים בקשרים לא רצויים עם בנות מואב, כפי שמתואר ב- "פנחס":
וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר
בפרשה שלנו, בני ישראל יוצאים למלחמה המתבקשת נגד מדיין; אחרי הניצחון, בני שבטי ראובן וגד מבקשים ממשה לקבל נחלה בעבר הירדן המזרחי ולא בארץ ישראל שמערב לירדן. למרות הסתייגות ראשונית, משה מקבל את בקשתם לאחר שהם מתחייבים להשתתף במלחמת כיבוש הארץ – כנאמר.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם, אִם-יַעַבְרוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי-רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן כָּל-חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה', וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ, לִפְנֵיכֶם–וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת-אֶרֶץ הַגִּלְעָד, לַאֲחֻזָּה
כל התכנים אלה התחברו אצלי לכדי מחשבה על ערבות הדדית – בינינו לבין עצמנו, וכן עם אחרים שאינם "אנחנו." זאת, במיוחד כאשר שמעתי על החלטת הממשלה לאימוץ מתווה עקרונות לחיזוק הזיקה בין מדינת ישראל לבין יהדות התפוצות והבטחת עתיד העם היהודי שם. זהו דבר חשוב שאין כמותו בימים כתיקונם – על אחת כמה וכמה בימי קורונה.
לאורך כל השנים סייעו הקהילות היהודיות לישראל – למעשה, הם חצו את הירדן יחד איתנו למען כיבוש הארץ, ולא אחת השאירו את טפם וצאנם מאחור למעננו. לי אין ספק כי כעת הגיע תורנו להטיב איתם, לחצות את האוקיאנוס למענם. אחרי הכל, אם אנחנו כאן בישראל לא באמת "עם לבדד ישכון," הרי אחיותינו ואחינו בניכר הם עוד פחות כאלה. ומכאן עוד יותר קשה להם לשמר זהות ייחודית.
הרב יונתן זקס סבור, כי משה כעס על בני ראובן וגד וזאת משום שהציבו את החומר לפני הרוח בסדר העדיפויות שלהם. לשיטתו, אין זה רק מקרה שולי במדבר בימי קדם, אלא דפוס עקבי המתקיים לאורך ההיסטוריה היהודית. גורלן של קהילות יהודיות נקבע, במקרים רבים, על פי גורם אחד ויחיד: האם החליטו להעמיד את הילדים וחינוכם בראש סדר העדיפויות. נזיפתו של משה בבני גד וראובן איננה פרט היסטורי זניח אלא הכרזה מכוננת של סדר הקדימויות היהודי: הרכוש משני, הילדים ראשונים.
החינוך עומד בראש נושאי מתווה העקרונות החדש של הממשלה, ולא בכדי; אחרי עשרות שנים של התמסרות להגשמת הרעיון הציוני, קהילות יהודיות מעבר לים ניצבים בפני פער גדול במאבק על הזהות היהודית של ילדיהם. מדינת ישראל, עם כל חולשותיה, בהחלט יכולה לסייע במצב חירום שנוצר על רקע המשבר הנוכחי. אמנם הקורונה כעת מפריד בינינו פיזית, אך אסור שיעשה זאת נפשית.
שבת שלום, חזק חזק ונתחזק!
יהודה יעקב
