היהדות המתקדמת מייצגת בישראל את הזרם הליברלי (הרפורמי) ביהדות. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל היא חלק מתנועה עולמית שראשיתה לפני כ 200 שנה באירופה; כיום היא התנועה הדתית הגדולה ביותר בעולם היהודי. אנו רואים עצמנו כממשיכי דרכם של נביאי ישראל ושל חכמי התורה שבעל פה. 
את דרכם וחזונם של נביאי ישראל אנו שואפים להנציח בהליכתנו בדרך הצדק והמוסר, החסד והרחמים, האמונה והמשפט, ובהדגישנו במיוחד את היחסים בין אדם לחברו; ואת דרכם של חכמי המשנה והתלמוד אנו ממשיכים בגישתנו הפרשנית והיצירתית למקורות, גישה המסייעת להתאים את אורחות החיים היהודיים וההלכה לתנאי הזמן והמקום. עקרון התפתחות, השינוי והתאמת ההלכה לחיים גלום ביהדות מראשיתה, כמאמר חז"ל: "וחי בהם, ולא שימות בהם" (בבלי, יומא פה ע"ב) – המסורת וההלכה נזהרו להתפתח כך שנוכל לחיות על פיהן. מאז ומתמיד, היהדות לבשה צורה ופשטה צורה במעבר מדור לדור.

מה ייחודה של היהדות המתקדמת בגישתה להלכה ולמצוות?

ייחודה של היהדות המתקדמת הוא בתפישה העקרונית, הגורסת כי ההלכה בהתהוותה היא מסגרת מוסרית, פלורליסטית ומתפתחת. מגמות אלה הן אמות המידה להערכת גופי ההלכה ולפסיקת הלכה חדשה.

הצד המוסרי

אנו טוענים כי הערכים המוסריים של מסורתנו הם הבסיס שעל-פיו יש לשפוט את תכני ההלכה. אם יש דין, העומד בסתירה לערכינו המוסריים, יש לבטלו או להתקין אותו מחדש. אם בגלל הנסיבות המשתנות, יש הלכות מסוימות הסותרות את ערכי המוסר הקיימים במסורת, אזי יש לתקן, לשנות או לבטל הלכות אלה, וזאת כדי לשמור דווקא על כוונתם המקורית. 
הפלורליזם הוא תכונה אינטגרלית של ההלכה. על אף המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי רווחה ההכרה כי "אלה ואלה דברי אלוהים חיים". גם בימינו עלינו להכיר ברב גוניות שבדינים ובמנהגים, הנובעת מחילוקי דעות ומאמונות, ולכן יש לפסוק על פי האופי הפלורליסטי של היהדות.

התפתחות ההלכה

יש תחומים נרחבים בהלכה, אשר אינם מקובלים על רוב בני עמנו היום, כגון מעמדה הנחות של האישה, פולחן הקרבנות, טומאה וטהרה פולחניות וכד'. עלינו לשקול את המקורות הקלאסיים של ההלכה בהתחשב במצפונו של כל יחיד ויחיד, בקונצנזוס של הקהילה וגם על פי התפתחות הידע ההיסטורי והמדעי. אלה אמות המידה המשמשות בסיס לגישת היהדות המתקדמת להלכה ולמצוות.

מה יחסה של היהדות המתקדמת לימי הצום והתענית?

אנו מבחינים בין תשעה באב, שנעשה סמל לכל הפורענויות שפקדו את עם ישראל במשך הדורות, לבין שאר התעניות בלוח השנה היהודי, שהם אזכורים לגזרות מלכות, שנגזרו עלינו בתקופות שונות מכוח שלטון זר. השקפתנו בתנועה ליהדות מתקדמת היא, שאת ארבעת ימי הצום – עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז, צום גדליהו ותענית אסתר – צריך בוודאי לסמל כציוני דרך בתולדות סבלו של העם היהודי, אך אין הם עוד הצדקה לתענית. לעומת זאת, לגבי תשעה באב, חלוקות הדעות בין חברי התנועה. יש המחמירים – הרואים חשיבות בציון היום בקינות ובצום כנהוג מזה דורות. אך יש מחדשים – המייחסים חשיבות לא פחותה לציון היום ממבט היסטורי כולל, המביע גם את רעיון הנחמה שבשיבת ציון של ימינו ובתקומת מדינת ישראל כשלב חשוב.