פרשת "בא" – ההורה כמחנך בחזית 

כתב את הדרשה יהודה יעקב

בימים אלה משודר בערוצי התקשורת שלנו תשדיר משרד החינוך על המאמצים לסגור פערים בין תלמידים. המסר נאה: נעשים מאמצים מתוך הכרה באחריות, יש הצלחות אך הדרך עוד רבה היא. ברקע, כמובן, כותרות מבהילות על ציוני פיזה נמוכים משמעותית ובמיוחד פערים גדולים על רקע חברתי-כלכלי.

פרשנויות סביב הכותרות שואלות: "מי אחראי?" פרשת "בא" מקשה על תגובת הרפלקס; פרק יג, פסוק ח' מטיב לסכם את המסר:

וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּֽעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהוָֹה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם :

אכן, היהדות מכירה במסגרת המשפחתית – וההורים בראשה – כיסוד להתפתחות הילד; הדבר עובר כחוט השני במקורות שלנו: בעבודה זרה דף ג' נאמר כי המודל לחיקוי שלנו, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, יושב מדי יום עם הילדים ומלמדם; רש"י מזכיר בפרשנותו למסכת סוכה כי גם אנו מודל לחיקוי: "מה שהתינוק מדבר בשוק, מאביו או מאמו שמע."

בסיכומו של דבר, ההורים הם המחנכים בחזית. אין כמו הורים להטיב בהכרת הילד ולהתחשב באישיותו הייחודית כדי להצעידו קדימה, כפי שמוזכר בספר משלי כב פסוק ו':

חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה. 

הרב יונתן זקס מנסח זאת בפרשנותו לפרשת בא – בתמצית:

המסע הארוך אל החירות כרוך ביחסים שבין הורים וילדים. אנו מקנים לילדינו ביטחון עצמי, אמון ותקווה, כמו גם זהות, השתייכות ותחושה של התהלכות טבעית בעולם. האמונה מתחילה במשפחה. התקווה נולדת בבית.

קבלת הכוונה ממנוסים מאתנו, גם ממקורותינו, חיונית מאד. הרי משימת ההורות ברורה יותר בדיעבד מאשר להורים צעירים (למרבה הצער ילדים אינם מגיעים עם חוברת הדרכה בהתאמה אישית): להטמיע ערכים, להעביר מסורת, לעצב זהות, להביא להישגים. אולם, בעיניי חשוב לא פחות הוא לחנך ילדים לחלום בגדול. להגשים ברמה האישית את ה"אם תרצו אין זו אגדה" שלהם.

פרשת "בא" היא מיוחדת עבורי משום שמבשרת יום השנה למות אבי. במהלך חייו אבי ייחס חשיבות רבה למעמד ההורה כמחנך. בעיניו, משימתו העיקרית הייתה לגדל דור ההמשך של מחנכים: בהעברת המסורת, יצירת זהות, בניית אישיות והכנה להתמודדות עם העולם הגדול. אבי מעולם לא הרפה ממצוות "והגדת לבנך."

לעתים קל יותר להורה להצהיר כוונות מאשר לממשן בפועל. מעטים ההורים שהתברכו בכל היכולות הנדרשות שיבטיחו הגשמת חלומות ילדיהם. הוריי לאו דווקא יכלו לתת כל מה שהיה נחוץ לי; דווקא כן הטמיעו בי תחושה כי מאמץ אמיתי מביא להישגים קונקרטיים. כך עשינו עם בנותינו; מובן כי גם אני חשתי "חסך," למשל כאשר צרכיהן בתחומי המתמטיקה והמדעים עלו על יכולותיי.

לאחרונה הוענק לי דרג אישי של שגריר, שאיפה טבעית של כל דיפלומט (אני כבר 30 שנה בשירות החוץ). האמת היא כי עם קבלת הבשורה המשמחת חשבתי פחות על הכבוד ויותר על תפקיד ההורה כמחנך. הוריי לאו דווקא דחפו אותי להיות שגריר, אך מהם למדתי כי "אין זו אגדה."

אנו שולחים את ילדינו למערכת החינוך בין היתר כדי להשלים את אשר חסר לנו מתוך ציפייה, מוצדקת לחלוטין, כי שם ינחילו מה שצריך (גם כפי שמובטח בתשדיר החדש של משרד החינוך). פרשת "בא" מחדדת עבורנו כי אחריות מקבילה מוטלת גם עלינו כהורים, מראשית דרכם של הילדים ועד להגשמת חלומותיהם. מי ייתן ואנחנו – והם עם ילדיהם – נעמוד כולנו במשימה מאתגרת זו.

שבת שלום!