"וּמִקְנֶה רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד–עָצוּם מְאֹד; וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר, וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד, וְהִנֵּה הַמָּקוֹם, מְקוֹם מִקְנֶה." שני שבטים, ראובן וגד הם בעלי מקנה רב. בעת המעבר בארץ גלעד הם נהנים לגלות, כי לעומת מדבר סיני – הארץ הזו נהדרת למרעה. ועם כל הכבוד להבטחות של יהושע וכלב, הארץ הנשקפת שם מהצד השני לא נראית מבטיחה כל-כך. ובכלל עדיף הידוע עלפני הלא ידוע.

הם מהססים, אבל אומרים – ננסה. הם פונים בפעם הראשונה למשה: "ויֹּאמְרוּ, אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ–יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה:  אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן. "

כצפוי, תגובת משה לא מאחרת לבוא: " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן:  הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה. […] וְהִנֵּה קַמְתֶּם, תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם–תַּרְבּוּת, אֲנָשִׁים חַטָּאִים:  לִסְפּוֹת עוֹד, עַל חֲרוֹן אַף-יְהוָה–אֶל-יִשְׂרָאֵל."

משה קוצף, שוב יש פה ניסיון לפצל ולפלג את כלל ישראל ובעיקר ניסיון שלא לשאת בנטל באופן שיוויוני.

הפרשן משה אלשיך שחי ונקבר בצפת במאה ה-16 כותב כך:

"וכראות משה טענותיהם צודקות, מלבד אומרם: "אל תעבירנו את הירדן וכו' ",אמר: האחיכם יבואו למלחמה וכו'. כלומר, באומרכם כי באה נחלתכם אליכם הדין עמכם, רק מה שאמרתם אל תעבירנו הוא בלתי ראוי, כי האחיכם וכו'. ואף שאמרתם הארץ אשר הכה ה', שרמזתם כי ה' הוא הלוחם לכם, ולא תתייחסו לכפויי טובה, כי לא הם נלחמו בעדכם כי אם ה'. זה אינו כלום, כי ההתיצבות בפני האויבים והלוחמים לא דבר ריק הוא, אף שהנצוח בודאי לה' הוא כנודע. […] כי הַבִּיאָה למלחמה גם היא תתייחס לטורח וצער ואימה וטלטול."(אלשיך במדבר פרק לב פסוק ו).

אלשיך שם לב כי בני ראובן ובני גד מנסים להקטין את כובד הבקשה שלהם בטענם כי " הארֶץ, אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל–אֶרֶץ מִקְנֶה, הִוא" ,כלומר הניצחון והכיבוש הוא ביד ה' ובזכותו ולא בזכות בני האדם. אומר משה – לא (גם הנביא וגם משה הפרשן) "כי ההתייצבות בפני האויבים לא דבר ריק הוא". נכון שהניצחון ביד ה', אבל ההשתתפות השיוויונית במאבק היא היא החשובה.

בני ראובן ובני גד מבינים מה אומר להם משה ומנסחים מחדש את ההצעה שלהם:"וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם, אֶל-מְקוֹמָם; וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר, מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב, אֶל-בָּתֵּינוּ–עַד, הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלָתו"ֹ.

לא רק שלא נשתמט, אלא נחלץ חושים – חושים לשון חיש – נהיה הראשונים להיחלץ מתוך המחנה במהירות ולעמוד בראש צבא בני ישראל.

משה נוכח כי בני ראובן וגד הבינו את המסר ומתרצה. הוא מאשר את דבר ההסכם תוך הדגשה שוב ושוב של עניין החלוציות: "יֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה, אִם-תַּעֲשׂוּן אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה:  אִם-תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה, לַמִּלְחָמָה. וְעָבַר לָכֶם כָּל-חָלוּץ אֶת-הַיַּרְדֵּן, לִפְנֵי יְהוָה, עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת-אֹיְבָיו, מִפָּנָיו. וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה, וְאַחַר תָּשֻׁבוּ–וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה, וּמִיִּשְׂרָאֵל; וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם, לַאֲחֻזָּה–לִפְנֵי יְהוָה."

בני ראובן וגד מחרים-מחזקים את דברי משה: וַיַּעֲנוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, לֵאמֹר:  אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל-עֲבָדֶיךָ, כֵּן נַעֲשֶׂה.  נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְהוָה, אֶרֶץ כְּנָעַן."

אני מניחה שלקורא הישראלי, שאיננו חרדי, מיד השורות הללו מהוות הוכחה  דאורייתא בצדקת הדרישה לשוויון בנטל. ואני איתו.

אבל אני חושבת על דבר אחר – אנחנו בימים שבין המצרים, גם במובן ההיסטורי אך גם במובן העכשווי שלו. בעוד כחודשיים נלך שוב לבחירות. הביצה הפוליטית מזמזמת בדיונים על קואליציות והסכמים. רווחים ומקומות ברשימה הם מוקד השיחות.

נדמה לי שמשה בפרשה שלנו מדגיש עיקרון שחז"ל בעקבות התורה מנסחים בבהירות:        "כל ישראל ערבים זה בזה". ובעיקר הם ערבים בפני אתגרים ולא רק אלו המלחמתיים.

התשובה של שבטי ראובן וגד מנסחת גם היא עיקרון – לא רק שאנחנו נישא בנטל המאבקים ביחד, אלא אנחנו נעמוד בראש המאבק וניתן דוגמא לשאר המחנה.

בפני החברה הישראלית עומדים אתגרים אין ספור. מי יתן ואנחנו ונבחרי הציבור שלנו נוכיח ולא רק בססמאות ובנאומים, אלא גם בימים שלאחר הבחירות, כי "נחנו נעבור חלוצים לפני ה".

שתהיה לנו שבת שלום!

הרב אלונה ניר קרן