דרשה לפרשת נשא – ד"ר אלעזר בן לולו
6.6.2025

פרשת השבוע, פרשת נשוא, פותחת בפנינו דלת, ונפתחת בפרק ד' פסוק 21 ומסתיימת
אחרי ד' פרקים. לא רק שהיא הפרשה הארוכה ביותר בתורה, יש בה מעין כוח כלשהו
להמשיך את התיקון שהתחלנו בליל שבועות, מאחר והיא תמיד נאמרת בשבת
הסמוכה לחג לעיתים בשבוע שקדם לו ולעיתים לאחריו. מיקריות או לא, זו פרשה
המזמינה אותנו להמשיך ולבחון את עולמות התיקון – התיקון העצמי, התיקון
החברתי, תיקון הגוף ותיקון הרוח.
עיקר הפרשה, בהקמת מחנה ישראל ובהכנות לנסיעה מהר סיני אל ארץ ישראל.
כלומר זוהי פרשה של גיבוש קהילה ה נמצאת בשלב מעברי-לימינאלי, רגע לפני תנועה
ממקום אחד למקום שני. שלב ההכנות מאפשר שהייה, הצצה, בדק -בית, רגע לפני
היציאה האמיתית לבחוץ הממשי ואף לזה המדומיין. חוקרים וחוקרות קוויריות
מדגישים למשל את משמעות הארון בחוויית היציאה מהארון, הרגע של ההגירה
ממרחב של סתר, אשמה ובושה, לתוך מרחב חדש שמזמין גאווה וחשיפה. אמנם,
השהייה היא תוצר של נסיבות קונקרטיות הן פסיכולוגיות והן סוציולוגיות, הלא
גיבוש הזהות הלהט"בית נוצרת במהלכה. עם זאת, זו איננה רק משמרת ומטפחת
פוזיציה קורבנית ופסיבית או ארון סגור ומדכא, אלא דווקא מוכיחה כי ההכנה
עצמה, דהיינו הרמזים במעלה הדרך, האוזניים הראשונות ש נחשפו לסוד הגדול, כל
אלו מדגימים מהלך פעיל של חוסר כניעה של הלהט"ב למציאות של הסתרה ומחיקה.
להט"ביות אינה גזרת גורל, ולהט"בים אינם )רק( קורבנות של מציאות כואבת
ומדירה )כמו שלא פעם נוהגים לצייר אותם(, אלא בכוחם ליצור, לשנות, להאיר
רעיונות שלא פעם הוחשכו בידי גורמים אחרים. בכוחם להתנגד, להציע אלטרנטיבה,
להגדיר מחדש את גבולות הגזרה אשר מידותיה נכפו עלינו עוד טרם נשמנו את
נשימתנו הראשונה.
הפרשה גם מגלה את פרקטיקת שילוח הטמאים אל מחוץ למחנה, להרחיקם
מהקודש. למשל, נאמר בה במפורש כי המצורעים נדרשים לצאת מחוץ לשלושת
המחנות, ואילו הטמאים רשאים אף להיכנס למחנה לוויה, אך כמובן לא אל חצר
המשכן. משמע, יש פה איזכור ל פרקטיקה ברורה של הרחקה, של נידוי, של הגדרת
הסדר החברתי הראוי – מי נורמלי ומי לא, מי ראוי להתקדש ולקדש, ומי רחוק מכך
ועל כן יש להרחיקו.
זו קריאת גבול ברורה שמאירה על השאלה האנושית הבסיסית במפגש שלנו עם
"האחר", אם נחזור לטיילור ולפילוסופים אחרים שעסקו בשאלה "מיהו האחר"?
בהקשר הנדון, ההיסטוריון אפי שוהם שטיינר בס יפרו "חריגים בעל כורחם:
משוגעים ומצורעים בחברה היהודית באירופה", נבחן היחס באותם ימים לאותם
חריגים בעל כורחם, שמצאו עצמם במעמד של אנשי שוליים, הן בשל מחלה או עיוות
גופני והן בשל מצב נפשי. לטענתו, יחסה של החברה לחריגים פותח צוהר להתבוננות
אל דפוסיה, אמונותיה ודעותיה ואל הפער בין הרצוי והמוצהר למצוי בפועל. בדיקת
היחס לחריג נוגעת גם בסוגיות היסוד של ההגדרה העצמית של החברה הנחקרת
וחושפת מתחים בין שכבותיה החברתיות השונות.
המפגש עם האחר הוא מפגש זהותי וגדוש תחושות מגוונות, מאמפתיה והזדהות ועד
לדחייה וניכור. לא פעם מהלך זה עשוי אפילו לעורר גם קנאה – וזו עשויה להיות
סכנה אמיתית. למשל, הפרשה מביאה את דין סוטה – דהיינו, אישה שבעלה מקנא
לה, ואוסר עליה להימצא ביחידות עם אדם אחר, והיא עוברת על הזהרתו ונתפסת
ביחידות עם אותו אדם. אמנם, הפרשה מציג ה מקרה בוחן לשיקוף קנאה המבוססת
על מערכת יחסים בין בני זוג, אולם אבקש להקביל זאת למערכת יחסים אינטר –
סובייקטיבית אחרת – בין הקהילה הלהט"בית לבין הקהילה ההטרוסקסואלית.
במחקריי, בראיונות שאני עורך עם הנחקרים ובתצפיות המשתתפות שמקיים, אני
תוהה לא פעם לגבי שורש הלהט"בופוביה, ובהסתמך על הפרשה שואל: האם שורש
הלהט"בופוביה הוא קנאה? אולי העובד ה שהטרוסקסואלים פשוט מקנאים בחופש
המיני או המגדרי שהלהט"ב מציעים וחושפים בעצם קיומם זה מה שגורם להם
לנקוט בהתנהגות לא מוסרית ועוינת כלפיהם? האם יותר מאשר זהו ביטוי לסלידה
ופחד, זהו ביטוי לתשוקות אסורות שנגזלו מהם, או שהם גוזלים מעצמם נוכח סדר
הטרוסקסואלי -כפוי? אם כן, אין לי תשובה לכך, אך בהמשך הפרשה יש אולי
פרקטיקה אחרת שתעזור לנו לפענח את המערבולת הרגשית הזו טוב יותר – ב הבאת
הדיון על הנזירות.
הנזיר מוגדר בתור אדם הנודר שלא לשתות יין כל ימי נזירותו )אם לא נקב זמן,
הנזירות חלה עליו לאפס יום, ובכל מקרה אינו יכול לנדור בדין נזירות פחות מפרק
זמן מינימאלי זה(. בנוסף, אסור לו לאכול ענבים, להסתפר, ולהיטמא למת. כלומר,
כלל הדיון על הנזירות ממקם את הגוף במרכז . הגוף האנושי הוא אתר חברתי-
תרבותי, הוא המרחב, הוא הסוכן, שדרכו אנו חווים פנומנולוגית את העולם. הגוף
שלנו הוא ביטוי לא רק לשקף את היותנו, אלא גם בו בזמן מכונן את היותנו אנחנו.
ההתנזרות, כאיפוק סגפני בחסות כללים שהוגדרו מראש, היא פעולה הנעשית על -ידי
הגוף ובזכות הגוף, היא גם מנוגדת לרצונו ואולי לתפקודו – וגם מתבצעת ומתאפשרת
על-ידיו. למשל, במאמרו של שמואל חגי "הסגפנות אצל יהודי המזרח" הוא מציע כי
הנזירות היא יותר מאשר רק מניעה של הגוף מהנאות חיים שונות, אלא בעיקר יעודה
בהשגת מטרות אחרות שהנוזר הציב לעצמו , ובכך מבדיל את עצמו מ ן האחרים.
אמנם, זו פעולה שנעשית בגוף הפרטי של האינדיבידוא ל, ברם השלכתה היא על הגוף
החברתי הכולל. ובכן, בהקשר לסוגיה הקודמת, הייתכן שהציבור ההטרוסקסואלי
מתנזר ממין הומוסקסואלי או בבחינת חוויות מגדריות שאינן סיסג'נדריות, נוכח
התנזרות כפויה? אולי!
מאידך, יש גם קסם בנזירות, בכך שזו משלימה את התמונה הנידונה קודם לכן
שבמרכזה עמד רגש הקינאה ב ליבת הדיון. הנזירות, דווקא מזמינה לחשוב על
ההיעדר, על הפרידה מהאובססיה ל"יש", לשייכות ממשית או אוטופית. הלא, מי
ירשה לעצמו לקנא בזה שאין לו? בזו שגוזל ת וגוזרת על עצמה פיחות ומחסור?
הניתוח שאני מציע לפרשה זו מתקיים בתקופה ציבורית גועשת, שבה שתי מחנות,
ואולי אף יותר, אוחזים בטלית – כל אחד מבני המחנות חש שייכות לארץ אחרת, כל
מחנה מבקש להצביע על נבדלות וההפרדה – להתנזר מפרקטיקות ומאמירות של
המחנה האחר. הביטוי ה מובהק לכך התרחש ממש אמש קילומטרים ספורים מכאן,
עת נערכו בבירתינו שני מעמדים: מעמד מצעד הגאווה – מפגן מחאה והתנגדות
למישטור ופיקוח מיני ומגדרי, מפגן של אהבה, קבלה והכלה – כשהתשתית הרעיונית
היא הכרה בשוויון. ומהצד האחר, מפגן מול בית המשפט העליון בקריאה למיטוט
כוחה של הרשות השופטת ושלטון הדיפ סטייט. אכן, כל אחד מהמחנות ממקם
ומתמקם ערכית במקום שונה, כל מחנה והעוצמות שלו, והכאבים שלו, והחסכים
שלו. אולם, בתור אנתרופולוג, כל פעם מחדש אני מבחין כיצד כוחו של הסימבול גדול
מהמציאות העצמה: הדגל הוא אותו הדגל, והוא כיכב בשתי הזירות הגועשות. "זה
כן אותו הדגל, זה כן אותו הבית, אתם אתם ואולי תוכלו לשוב ", לשוב ולדבר, לשוב
ולהיפגש, לשוב ולחמול, לשוב ולהשיב ימים אחרים.
לסיום, בטיימינג די מיקרי זה, בעודי כותב את הדרשה הפייסבוק הזכיר לי שהיום
לפני שש שנים פורסם המאמר שלי על קבלות שבת גאווה ב of Journal
Homosexuality – מאז אני שוקד במחקר על המפגש בין להט"ביות ויהדות, נחשף
לסיפורים, משוטט בין חדרי הבית, וחדרי הלב. אני מבקש להודות על הרגע הזה פה
– שהופך את המחקר הקיים למציאות אמיתית, שמפגיש את התיאוריה עם השטח,
ושאתם ואתן פה חוגגים וחוגגות את הרגע ומאפשרים כמעט בשקט, כמעט בסוד,
להרבה אנשים לחוש בטוב יותר אם מי שהם, ומה שהם מבקשים להיות. ואמן, שכבר
נפסיק לבקש, ושכולם כולן, אלו על פני האדמה, ואלו שמתחתיה, אלו שהנשמה
הסתלקה מגופם, ואלו שמתאמצים לקחת נשימה נוספת, ישובו אלינו הביתה – עכשיו
ולתמיד.

ד"ר אלעזר בן לולו, אנתרופולוג חוקר דת, מיניות ומגדר, חבר סגל במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל. בעבודותיו עוסק בחקר קהילות ותפילות רפורמיות, בדגש על ניתוח ריטואלים וליטורגיה יהודית-קווירית בקהילות יהודיות בצפון אמריקה ובישראל. עד כה פירסם למעלה מארבעים מאמרים בכתבי עת מובילים בארץ ובעולם והוא מדורג כיום במקום העשירי מבין חוקרי היהדות המובילים בעולם לפי הדירוג האקדמי של ScholarGPS.
ספרו "התנועה הרפורמית בישראל: מבטים על זהות ועל קהילה" (בעריכה משותפת עם פרופ' עופר שיף) יצא ב2022 בהוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות ואוניברסיטת בן גוריון. ד" בן לולו הוא ראש היחידה למצוינות מכלילה באוני' אריאל, עורך משנה של כתב העת "סוגיות חברתיות בישראל", וחבר וועד המנהל בכתב העת Religion . הפודקסאט שלו "שבט אחים ואחיות" אשר דן בתופעות חברתיות ותרבותיות בישראל זכה בפרס מפקד גלי צה"ל.