בשנתי הראשונה למגורי בירושלים כסטודנטית, גרתי במעונות הר הצופים. כלי התחבורה העיקרי שלי היה קו 4א'. שעות רבות ביליתי בתחנות בהמתנה לאוטובוס המיוחל. וכדי להעביר את הזמן, הייתי בוהה במודעות שניתלו בתחנה. תמיד תמהתי למנהג הירושלמי המוזר להדביק מודעות להשבת אבידות. מה היה כ"כ דחוף להשיב צרור מפתחות שאבד או שרשרת כסף? ארנק אני מבינה, אבל סינר לתינוק? אבד – אבד. הייתי מבינה אם היתה זו מודעה שנוסחה בידי זה שאיבד. אך לא – כל המודעות נוסחו על-ידי זה שמצא ורוצה להחזיר עפ"י סימנים. ירושלמים…לך תבין….פתרתי בקלות דעת.

בתוך הררי המצוות שפרשת השבוע שלנו, פרשת 'כי תצא' מונה, מצוות השבת אבדה יש  ניסוח מעניין במיוחד, שאולי נותן הסבר טוב למודעות שבהיתי בהן –

"לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם:  הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ–וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ:  לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם. (דברים כ"ב א'-ג').

פעמיים משתמש הכתוב בפועל להתעלם. האמירה ברורה מאד – אין לנו היתר להתעלם. אנו מצווים לפעול באופן אקטיבי כדי להשיב את דבר האבידה לבעליהן. נאסר עלינו לראות את האבידה, להגיד 'לא נורא'  ולהמשיך הלאה. לא זו בלבד, אנו מצווים להכניס אותה אל תוך ביתנו, עד שיימצא בעליה. לא רק הפועל חשוב, אלא גם השימוש במילה "אח". ברור כי הכוונה כאן רק לאח ביולוגי. ואם כך המצווה הזו עמוקה יותר. האחווה והערבות ההדדית הם אלו ההופכות מקבץ מקרי של קהל אנשים לקהילה תומכת של אחים. בלעדיה חברה בריאה הופכת לחברה חולה.

אלי ויזל נסיח זאת במדוייק: " “ההיפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההיפך מאמנות אינו כיעור, הוא אדישות. ההיפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות. וההיפך מחיים אינו מוות, הוא אדישות בין חיים למוות". 

ההתעלמות מהסובב אותנו, ההתרכזות בבועה החמימה בה אנו חיים, אי היכולת שלנו להסתכל אל מעבר לאינטרסים הצרים שלנו – הן המסמנים את סופה של חברה תקינה. חברה שבה אדישות החליפה דאגה לזולת היא חברה שדינה אבדון.

התלמוד מספר לנו שכאשר בית המקדש היה קיים "אבן טוען היתה בירושלים כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה" (בבא מציעא, דף כ"ח, ע"ב). אך התלמוד לא מסתפק בתיאור הזה, אלא מציין "משחרב בית המקדש שיבנה במהרה בימינו התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומשרבו האנסים התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו ודיו".    התלמוד מצביע על תהליך הידרדרות ממצב בו מודיעים בקול גדול ברשות הרבים על דבר מציאת אבידה ועד הצטמצמות לחוג הפרטי של מכרים ושכנים. שואלת הגמרא? 'מאי משרבו האנסין דאמרי אבידתא למלכא'. – מה הכוונה שרבו האנסים? אלו האומרים שהאבידה שייכת למלך. כלומר אינם מנסים כלל להתאמץ למצוא את בעלי האבידה, אלא אומרים אה…שייך למלך. יש פה אפסות ובידוד חברתי. כל אחד דואג רק לעצמו.

הדבר אולי יכול להתקיים כאשר איננו ריבוניים לחיינו, אך כאשר אנו יושבים ביחד בארץ, חייבת להיות לנו תחושה של אכפתיות, של אחריות, של ערבות. לא כפייה, לא התערבות – איכפתיות. צריך ש'יזיז' לנו מה קורה אצל השכן, מה קורה מחוץ לגדרות ביתנו, מחוץ לחומות הפיזיות והוירטואליות של אזור הנוחות שלנו. אם כך, שם הפרשה שלנו קולע – 'כי תצא'.

הישיבה המשותפת מזכירה לי מיד את מילות השיר 'שבת אחים גם יחד', לא רבים יודעים שהמילים לקוחות מספר תהילים:

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד:

הִנֵּה מַה-טּוֹב, וּמַה-נָּעִים–    שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד.

כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב,    עַל-הָרֹאשׁ–

יֹרֵד,    עַל-הַזָּקָן זְקַן-אַהֲרֹן:

שֶׁיֹּרֵד,    עַל-פִּי מִדּוֹתָיו.

כְּטַל-חֶרְמוֹן–    שֶׁיֹּרֵד, עַל-הַרְרֵי צִיּוֹן:

כִּי שָׁם צִוָּה יְהוָה,    אֶת-הַבְּרָכָה–

חַיִּים,    עַד-הָעוֹלָם. (תהילים פרק קלג)

מי יתן ונדע לשבת יחדיו כאחים ואחיות. או אז הברכה תזלוג על ראשנו כשמן המשיחה שיורד על ראשו של אהרון ומטפטף על זקנו.

שתהיה לכולנו שבת שלום וחג בחירות שמח!