כמה קירבה, כמה אהבה ודאגה יש בסצנה הבאה – סצנה שהיא של סיום עצוב ופרידה אבל גם של תקווה גדולה –

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף, אֶל-אָבִיו, בָּנַי הֵם, אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה; וַיֹּאמַר, קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם.   וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת; וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי; וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים, גַּם אֶת-זַרְעֶךָ. וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם, מֵעִם בִּרְכָּיו; וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו, אָרְצָה. וַיִּקַּח יוֹסֵף, אֶת-שְׁנֵיהֶם–אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל; וַיַּגֵּשׁ, אֵלָיו. (בראשית מ"ח ט'-י"ג)

יעקב לוקח את אפרים ומנשה ומברך אותם:

"וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה"

זו היא אולי הברכה הנפוצה ביותר בבתים יהודיים כבר כמה מאות שנים. ברכת הבנים והבנות ליד שולחן השבת. הברכה, כמה מתאים לימים אלה של קורונה, היא  ברכת הסב לנכדיו.

ערב שבת הוא הרגע בו אנחנו מאטים את המולת השבוע, עוצרים ומתבוננים . ברכת הילדים זוהי הזמנה להתבונן בילדים שלנו, להניח את כפות ידינו על ראשיהם הרכים. לחבק ולנשק אותם. לברך אותם ולהתברך בהם. אולי שכחנו לעשות את זה במשך כל השבוע בהמולת החול, בלחץ הזמנים והמשימות  – אבל בערב שבת אנחנו מוזמנים להתקרב – גם ואולי בעיקר פיזית.

יעקב מתעקש לברך קודם את הנכד הצעיר ואחר כך את הנכד הבכור.

תילי תילים של פרשנויות ומדרשים נכתבו בנושא זה, אבל אביא פרשנות אחת שקסמה לי – מצמד האחים הראשון בתורה ולאורך כל ספר בראשית, סיפורי המשפחה הארכיטיפית שלנו רוויים בקנאה ובתחרות – קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו.

גם כשיעקב עצמו יקים לו בית, תשרור בבית קנאה עזה בין רחל ולאה, בין יוסף לילדיו האחרים.   רגע לפני שיעקב נפרד מן העולם, הוא מייחל לתיקון, לעתיד שאין בו קנאה בין אחים. ולכן, מציעה הפרשנות הזו,  יעקב מעמיד את מנשה ואפרים במבחן. והנה, למרות שהוא מקדים את אפרים למנשה – אנחנו לא קוראים על איזושהי איבה או טינה שנוטר מנשה לאחיו הצעיר אפרים.

כך – ספר בראשית יסתיים עם שני אחים שיש בינהם אחווה וספר שמות יתחיל גם הוא עם שני אחים שאין ביניהם קנאה, אף שהצעיר גדול בהרבה על הבכור.

נזכיר גם את הברכה שאנו אומרים לבנותינו: ישימך אלוהים כשרה, רבקה, רחל ולאה" אין זה ציטוט מקראי אלא אולי הרחבה של הברכה שהעם וזקניו אומרים לבועז לני נישואיו לרות: "יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל"

ושוב יש פה את עניין התיקון וביטול הקנאה– התמונה המצטיירת כאן (כשאנחנו זוכרים את האחווה בין רות לנעמי) היא של רחל ולאה הבונות ביחד את בית ישראל.

מיד אחרי מילות הברכה המתחילה ב"ישימךָ" או "ישימךְ" אנחנו מברכים את הילדים בברכת הכהנים:

"יברכך ה' וישמרך,

יאר ה' פניו אליך ויחנך

ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום"

ברכה של חמש עשרה מילים קצרות, ממוקדות שכל כולן קירבה, פנים אל פנים עם האל.

את המנהג של ברכת הבנים והבנות אנחנו מוצאים לראשונה בספר של רבי אהרון ברכיה ממודינה, רב ומקובל איטלקי, שספרו "מעבר יבוק" יצא ב1626. וכך הוא כותב שם:"..כשישים אדם ידו על ראש הקטן, כי ביד האדם ט"ו פרקים, כמניין ט"ו תיבות לברכת כהנים, לומר – יחולו על ראשך הברכות שבשלושת הפסוקים הללו שהם ט"ו...."

בכל יד יש לנו 15 מפרקים (שלשה בכל אצבע) – כמספר המילים בברכת הכהנים. ולכן כשאנו סומכים את ידינו אנחנו משיתים על ראש הילד או הילדה את חמש עשרה מילות הברכה במו ידינו.

מי יתן ונתברך בשמירה והארה של הקדוש ברוך הוא על ילדינו, נכדינו ועלינו. מי יתן ונדע לחנך את כולנו לחיים של אחווה וחוסר קנאה, ככתוב בתפילה לשלום המדינה:

הָסֵר מִקִּרְבֵּנוּ שִׂנְאָה וְאֵיבָה,

קִנְאָה וְרִשְׁעוּת.

וְטַע בְּלִבֵּנוּ אַהֲבָה וְאַחֲוָה,

שָׁלוֹם וְרֵעוּת.

 שתהיה לכולנו שבת שלום.

 נכתב בהשראת מילותיה של הרבה פרופ' דליה מרקס באתר 929 לפרשת ויחי