"וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שמות יב כה-כז)

"ויעש לו' יהושע כאשר אמר לו משה וגו'  והיה כאשר ירים משה וגו' (שמות יז, י-י"ג) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבן לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלין, כיוצא בו (במדבר כא) ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף וגו', וכי שרף של נחשת ממית או מחיה? אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבן לאביהן שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נמוקין, כיוצא בו (שמות יב) והיה הדם לכם לאות וגו' וכי הדם מהני למלאך המשחית או לישראל? אלא בזמן שהיו ישראל נותנין מן הדם על פתחיהם הקדוש ברוך הוא נגלה וחס עליהן שנא' וראיתי את הדם ופסחתי וגו' ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף" (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת בשלח סימן כז).

 פסח על שום מה? מוסבר במפורש בשמות, וכולנו מכירים מסיפורי הגן – פסח משום שאלוהים פַּסָח על בתי ישראל, אלו שמשקופיהם היו מסומנים בדם במהלך מכת הבכורות וכך ניצלו. אומר המדרש למעלה – האם עצם הדם על המשקוף הוא הוא שמנע את הפגיעה? כתשובה, יוצר המדרש אנלוגיה בין מקרה זה לשני מקרים נוספים: מקרה ראשון – מלחמת בני ישראל בעמלק. כל זמן שהיו ידי משה מונפות למעלה, יד בני ישראל היתה על העליונה. המדרש מביא דוגמא שניה – נחש הנחושת, כביכול, בני ישראל מתרפאים כאשר מביטים בו. בכל שלושת המקרים – לא נחש הנחושת, לא ידיו המונפות של משה וגם לא הדם על המשקוף הם שמביאים הצלה וחיים. אך ורק ההתבוננות כלפי מעלה, שיעבוד הלב לאלוהים – הוא הוא המביא חיים.

ומהי ההסתכלות כלפי מעלה? מהו שעבוד הלב לאלוהים?

נדמה לי שהשיר הבא של המשוררת והפסיכיאטרית הירושלמית, בלה שור – עונה בדיוק עדין:

בֹּא / בלה שור

בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה

וְאָמַרְתִּי לוֹ

שַׁלְּחֵנִי מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת

הוּא הִסְתַּכֵּל בִּי

עָנָה לִי בְּקֹשִׁי

מָה רְצוֹנְךָ מִמֶּנִּי

בְּיָדְךָ הַדָּבָר

לַעֲשׂוֹתוֹ

שיהיה לכולנו חג חירות שמח!

הרב אלונה ניר קרן