לשמחת תורה תשפ"א
ערב חגי תשרי התכנסה מועצת גדולי התורה של תנועתנו וישבה על המדוכה – חיכו לה תילי תילים של הנחיות קורונה, הנחיות מפותלות ולא ברורות. התורה ניתנה – אך בהמון סעיפים, תת סעיפים ואפילו איורים חמודים בצידם –והיה צריך לפענח אותה. לא ברור מה הכוונה ב'מרחב פתוח', או מהי ההגדרה למספר הכניסות לבית הכנסת – האם מדובר בשער החיצוני או בדלתות למבנה עצמם, האם קומה שניה שבנויה כמרפסת תיחשב כחלל נפרד או שמא אחד היא עם האולם הגדול ועוד כהנה וכהנה סוגיות.
וכמו לאורך ההיסטוריה, גם פה – יהודים ויהודיות נחלקו לבית הלל ובית שמאי – אלו דרשו להחמיר ולקיים תפילות אך ורק במרחב המקוון ואלו אמרו כי יש לקחת בחשבון גם שיקולים של בריאות הנפש ובדידות ולאפשר תפילות כסדרן.
ובינתיים, הוטל סגר על הארץ ועלו סוגיות הרות גורל בדבר רבנים הגרים מרחק העולה על אלפיים אמה (=1 ק"מ) מבית מדרשם, האם במדידה מתחילים מדלת הבית או משער הישוב או – האם לנסוע לבית הכנסת כדי לקחת משם ספר תורה עונה לתקנה המתירה נסיעה של עובד למקום עבודתו ואני מצטטת:" העבודה לשם לקיחת ציוד או ביצוע עבודות לצורך מתן שירות חיוני אצל לקוח".
וכאמור על המדוכה יושב צוות מוכשר של רבנים שהם גם או רק עורכי דין ומתפלפלים עד שהם מגיעים לפירוש המקובל עליהם ומפיצים אותו לקהילות הצמאות להנחיה.
ובכל זה אני נזכרת במדרש המקסים הבא:
תנו רבנן: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים – תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל: [תרגום לעברית בהמשך] גייריה יומא קמא א"ל א"ב ג"ד למחר אפיך ליה א"ל והא אתמול לא אמרת לי הכי א"ל לאו עלי דידי קא סמכת דעל פה נמי סמוך עלי:
[תרגום] בא לפני הלל – גייר אותו. ביום הראשון אמר לו – אלף, בית, גימל, דלת.
למחרת הפך לו – (כלומר לימד אותו מת' ועד א', בסדר הפוך).
אמר לו: והרי אתמול לא אמרת לי כך!
אמר לו: לא עלי את סומך? גם (בעניין) תורה שבעל-פה סמוך עלי! (שבת, דף ל"א, ע"א)
רש"י מפרש את דברי הלל – מנין אתה יודע שזו אלף וזו בית. אלא שלימדתיך וסמכת עלי, דעל פה (על תורה שבעל פה) נמי [גם] סמוך על דברי.
שמאי והלל שניהם רואים את כוונתו של הנכרי באופן זהה –
הנכרי בא אל מקור הסמכות – הרב – אבל עם תנאי אחד מקדים – הוא רוצה ללמוד רק מתוך הכתוב. שהרב לא יבלבל אותו עם פלפולים ודעות, כיוונים וסתירות. תן לי את השורה התחתונה – דורש הנוכרי. וכמובן- באופן לא כל-כך נסתר – מבטל למעשה את סמכות הרב.
ההבדל בין שמאי והלל הוא בתגובתם. שמאי קורא לכוחות הביטחון להעיף את החוצפן מבית המדרש. הלל, לא חולק על שמאי בדבר חשיבות הפרשנות ואולי יותר מכך – הפרשן, אלא הוא מקדיש לאיש זמן, הוא מבין את הצורך של האיש בוודאות. בתשובות חותכות שהן שחור על גבי הדף הלבן. ומתאמץ להוכיח לגיור שאפשר וצריך אחרת.
הלל יודע שהחיים אינם כתובים בשחור ולבן, וגם התורה לא משנה באילו אותיות או ציורים או מספרים היא כתובה, אינה יכולה להיות נפרדת מעיני המתבונן בה – המפרשן אותה.
ואם ממשיכים את הקו הזה של הלל – אם מחליט אתה לסמוך על רב כהלל, אולי תוכל לסמוך גם על עצמך. ולכן הלל לא רק מוכיח את הנכרי, אלא מגייר אותו – כלומר אומר – בסופו של דבר – ההכרעה היא שלך, בבחירות שאתה עצמך תעשה, כפועל יוצא מהתורה שאתה תלמד, שאתה תבחר לאיזו פרשנות להקשיב, שאתה תבחר איך לפרש.
הערב – בפתח חגיגות שמחת תורה. חגיגות אחרות, נשמח בשתי התורות – הראשונה – התורה שבכתב – ספר הספרים שניתן לנו ועלינו מוטלת המלאכה להפוך אותו לתורה השניה – לתורה שבעל פה – לקרוא בו, להפוך בו, לפרשן אותו, להעביר אותו מדור לדור.
הערב אנחנו שמחים על האפשרות הזו שניתנת לנו בכל שנה מחדש. אנחנו חוגגים את שתי התורות שניתנו לנו.
אשרינו – מה טוב חלקינו ומה יפה ירושתינו!
חג שמח!
