ויקרא הוא ספר הקורבנות – ספר ההתקרבות וההתרחקות לקדוש, ספר הטהור והטמא.
הספר מתחיל בתיאור סוגי הקורבנות ועבודת הכהנים. אנחנו מתחילים מהברור מאליו, מהפולחן שמטרתו היא התקרבות לאל. אבל כשחוקֵי ותיאורי עבודת הקודש נגמרים, אנחנו חוזרים אל היומיומי, אל הגוף. וגם שם יש קדושה. אולי בעיקר שם.
פרשת שמיני מסתיימת בדיון בסוגי החיות הכשרות והטמאות – הדברים שאנחנו מכניסים לגוף שלנו ונהפכים לחלק מאיתנו באופן הפיזי ביותר של המילה.
ואז הפתיחה של הפרשה שלנו, פרשת תזריע, עוסקת בדבר שנוצר בתוך גוף האישה ויוצא החוצה ומותיר אותה טמאה. אם ילדה בן זכר – היא תהיה טמאה עוד 33 יום ואם ילדה בת נקבה, תהיה האם טמאה עוד 66 יום. היכולת של האישה לחזר ולבוא אל הקודש, כלומר לעבור ממצב טמא לטהור – קשורה במה שיוצא מן הגוף שלה.
וממשיכים בטמא ובטהור שבגוף עצמו. כך היא הפרשה שלנו שרובה עוסקת בצרעת – צרעת העור, הבשר והשיער. העיסוק הוא לפרטי הפרטים והתיאורים מדוקדקים עם מרקמים גוונים וצבעים. רוב בני המצווה ומשפחותיהם שנופל בחלקם פרשה זו מתחלחלים. ואני מבינה את החלחלה והרתיעה. אבל מתחת לנגעים מסתתרת אמת פשוטה למדי.
הפרשה שלנו מסתימת באבחנה שהצרעת יכולה לעבור לבגד – בין אם הוא עשוי מעור או פשתן או צמר או ארוג שתי וערב.
ובפרשה הבאה – פרשת מצורע – נלמד שגם קירות הבית יכולים להידבק בצרעת.
והתפישה הכוללת של ספר ויקרא מתבהרת (לא יכולתי להתאפק מלהשתמש קצת בבהרת…) -החלוקה האובססיבית לטמא וטהור קיימת בכל. אך אם נשים לב היטב, היא לא קיימת באופן כללי ביקום היא קיימת רק בדברים הקשורים לאדם. אנחנו לא מוצאים אדמה טמאה, אלא אם כן הדבר קשור לטומאת המת. אנחנו לא מוצאים בעלי חיים שטמאים לכשעצמם, אלא רק בהקשר בו הם משמשים כמזון לבני אדם. הבד אינו טמא אלא רק היות ושימש כבגד וכך גם הבית ששימש ככסות לחיי האדם.
המעבר מטומאה לטוהרה איננו חיצוני, אלא קשור בעבותות לאדם – נעוץ בפנימיותו ונובע ממנו או ממנה החוצה – אל העור, אל השיער, לבגד ולבית.
ההפטרה של פרשת תזריע עוסקת גם היא במצורע – בנעמן מלך ארם. הלה גיבור חיל שאיתרע מזלו ונדבק בצרעת. בדרך שמועה הוא מגיע לאלישע בבקשה שירפא אותו. אלישע מורה לו לטבול שבע פעמים בירדן. המלך נעמן יוצא בחמת זעם – הוא המגיע מארם נהריים – ארץ הנהרות הכבירים – יטבול בזרזיף המעופש הזה המכונה ירדן? עבדיו משכנעים אותו לא להסתכל בקנקן אלא לסמוך על כוחו של עושה הניסים, איש האלוהים. נעמן מתרצה – טובל ומבריא. אלישע מסרב לקבל כל תמורה בעבור הריפוי. כמו אומר – עוצם הרוח, לא החומר. הפנימיות, לא מראית העין.
אלישע וגחזי, משרת אלישע, נפרדים מנעמן. גחזי חושב אחרת לגבי התשלום. הוא חוזר ורודף אחר נעמן ומבקש ממנו תרומה – לא לי חס וחלילה, אלא לשני בני הנביאים המסכנים הללו. קצת כסף ושתי חליפות בגדים. כמובן שהמסכנים הם למעשה משרתיו של גחזי. וכשהשלושה נפגשים שוב בירושלים – גחזי לוקח מהם את הכסף והמלבושים לעצמו ומפקיד אותם בביתו.
כשהוא שב לאדוניו, הוא מתמם – "לא הלך עבדך אָנֶה וָאָנָה" ואלישע עונה לו בפשטות – "לֹא-לִבִּי הָלַךְ, כַּאֲשֶׁר הָפַךְ-אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ?" כלומר לא רק ראיתי בעיני שיצאת לרדוף אחר נעמן, אלא ראיתי בליבי. ראיתי את השקר, את הרדיפה אחר הממון, את צרות העין שלך. את הצרעת שבלבך שלך גחזי. ולכן הפנימיות תהפוך לחיצוניות. "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק-בְּךָ, וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם". ואכן גחזי הופך בן רגע למצרע כשלג.
ספר ויקרא הוא אולי הספר הטרחני מבין חמשת חומשי התורה, אך האמת הפנימית שלו היא אמת פשוטה מאוד – אם מקלפים את כל הפולחנים והטקסים, והתארים, והמזון והבגדים והמבנים – למטה יש אנשים. בשר ודם עם לב ורוח. והבשר והדם אינם טמאים לכשעצמם. הפעולות אותן אנחנו מחליטים ובוחרים לעשות הן אלו המטמאות או המטהרות. אותנו. רק אותנו.
בפתח חודש ניסן הוא חודש החירות נזכור כי תמיד בידינו להצמיח גאולה. אנו בני חורין להפוך את העולם לטמא או טהור. בכל הרוע, האלימות והמוות שפקדו אותנו בשבוע שחלף – יש לנו את החירות לנסות ולהטות את הכף. להתמקד בטוב כדי להשפיע טוב על סביבתנו.
"לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי" (תהילים נ"א י"ב). כן יהי רצון.
שבת שלום.
