בפרשה השבוע אנחנו מוצאים פסוקים שבכל תפילה אנחנו משננים אותם:

"והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי…" (דברים י"א ,י"ג)

גם ה"ואכלת ושבעת וברכת" מברכת המזון מגיע הישֵר מפרשת "עֵקֵב". וגם  הציווי על הנחת תפילין. וכמו שֵם הפרשה – בתוכנה היא מתמקדת בסיבה ותוצאה: אם תהיו ילדים טובים – תהיה ברכה וגשם ושובע ואם תהיו ילדים רעים תבוא עליכם צרעה או חיית השדה אוייב מרושע.

אבל בינות לתורת הגמול הפשטנית הזו- מסתתרת תפישת עולם קצת אחרת.

לפחות בממד החיובי – עשיית טוב איננה נזקפת אך ורק לזכותי.  ואם "[ו]אמרת בלבבך, כחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה" אז אתה ממש לא בכיוון. כי הנכון הוא: "וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". "אל תאמר בלבבך בהדוף ה' אלהיך אותם מלפניך לאמור בצדקתי הביאני ה' אליהנו לרשת את הארץ….".

כל פעם שאנחנו לוחשים לעצמנו דברי היבריס, כל פעם שליבנו גובה מרוב הערכה עצמית עלינו לבצע מילה. לא, לא מילה פיזית אלא מילה של הלב. אם אנחנו שותלים גאווה מיותרת בלבבנו, עלינו למול אותו, להסיר את עודף הסרח הזה. והדימוי הנפלא הזה, שאנו מצווים על מילת הלב, מופיע בפרשה שלנו כך:

"ומלתם את לבבכם וערפכם לא תקשו עוד כי ה' אלוהיכם הוא. אלהי האלוהים ואדוני האדונים. האל הגדול הגיבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד. עשה משפט יתום ואלמנה ואהב גר לתת לו לחם ושמלה".

במה אלוהים גדול?  בכך שאזנו ולבבו קשובים לזקוקים, בכך שהוא עושה משפט למוחלשים על ידינו – ליתום, לאלמנה ולגר.

ואם אלוהים הוא אמת המידה שלנו, הרי שהגדולה של רוב איננה נמדדת בלשמוע את רצונו, שפתו, ערכיו בלבד (או בניסוח עכשווי של עוד תקופת בחירות – "זכויות יש גם לרוב והרוב מכריע") אלא בלעשות משפט צדק למוחלשים על ידי הרוב. זו האחריות שלנו בתור בני אנוש. ובטח בתור יהודים.

הקו המתוח המקשר בין חוקים כמו חוק הלאום, חוקים ומדיניות המפלה נגד קבוצות מיעוט, מדיניות הרודפת גרים היא אותה עורלה. אטימות הלב וקשיות העורף.

 

לקראת סוף ספר דברים יחזור מוטיב מילת הלב בפסוק בדברים ל' ו':

וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ.

את לבבך ואת לבב – הם אחד מראשי התיבות לחודש אלול.

חודש אלול כפי שנכריז בעוד כמה רגעים, יתחיל במוצאי שבת הבאה. בחודש הזה אנחנו מצווים להוריד את כל השכבות המיותרות שעוטפות את ליבנו ומקשות אותו.

נקריא שוב את הפסוקים מתוך פרשת השבוע שלנו –

פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: … וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: … וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.

אומר מדרש רבה על הפסוק הזה – היזהרו שמא תמרדו בַּמָקוֹם, שאין אדם מורד במקום אלא מתוך שובע, שנאמר: "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת".

 וממשיך טענה זו הפרשן בן המאה ה12 בצרפת, רשב"ם (ר' שלמה בן מאיר) – ומוביל אותנו מתחילתו של חודש אלול עד סוף המהלך הזה – לחג הסוכות. "באוספך את תבואת הארץ ובתיכם מלאים כל טוב דגן ותירוש ויצהר. "למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" – במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה […] ואל תאמרו בלבבכם: "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".[…] ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבין בסוכות, לזכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת. ומפני הטעם הזה, קבע הקב"ה את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב, לבלתי רום לבבם על בתיהם מלאים כל טוב פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה.

מי יתן ובפתח התקופה הזו מתחילת חודש אלול ועד סופו של חודש תשרי – עת הגרנות שלנו מלאים, הגפנים מבשילות על הגדרות ועל הסככות ובתינו מלאים תודה לאל כל טוב, שנדע לזכור את החשוב, שלא ירום לבבנו. שנדע למול אותו. נדע לקיים את הפסוק בחיינו ולדאוג גם לבחור במנהיגנו – אשר לא ישאו פנים ולא יקחו שחד. שיעשו משפט יתום ואלמנה ויאהבו גר לתת לו לחם ושמלה".

אמן כן יהי רצון.

שבת שלום.