לפני ארבע שנים כתבתי את הדרשה הזו לכבוד ט"ו באב והיות והאהבה היא רגש אנושי נצחי, מילותיה עדיין נכונות –

השבת היא שבת "נחמו", השבת הראשונה אחרי ט' באב, אחרי שלוש שבתות של תוכחה ששיאן בציון חורבן בית המקדש. מתחילים לקרוא בהפטרה סדרה של שבע נבואות נחמה ולא נבואות פורענות.  שבע שבתות שיובילו אותנו עד לשבת שלפני ראש השנה, שבת "ניצבים".

קורא ישעיהו בהפטרה שלנו שעל שמה נקראת השבת –

נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי–יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם.  ב דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ–כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ:  כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה, כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ.  {ס}

ג קוֹל קוֹרֵא–בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה; יַשְּׁרוּ, בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה, לֵאלֹהֵינוּ.  ד כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה.  ה וְנִגְלָה, כְּבוֹד יְהוָה; וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר.  {פ}

כמה מתאים השילוב הזה של נחמה ואהבה. אבל אהבה איננה רק נחמה, היא מביאה איתה נחמה אך היא גם ובעיקר כח פלאי, שיש בכוחו להפוך עקב למישור ורכסים לבקעה. בעיני היכולת לאהוב היא לב ליבה של האמונה. האמונה באלוהים, האמונה באדם.

על הפלא הזה, על הכח שביצירת זוג מדברים כבר מבראשית –  "עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".

לא במקרה משתמשים בפועל 'דבקות' גם כשמדברים על האהבה שבין בני זוג לאהבה ביננו לאלוהים.

האהבה היא לא ההידלקות הרגעית, ההתאהבות הראשונית. זה לא חוכמה. האהבה היא הדבקות, העיקשת היומיומית לברוא שוב ושוב.

ואישה חכמה אחרת, משוררת נפלאה בשם סיוון הר-שפי, מתארת את הבית, המשכן כשיבנה. ותראו כמה הוא יכול להיות שונה מהבית השלישי אליו משתוקקים חלקים נרחבים בעמנו. הר-שפי קוראת, בשיר הבא, לבריאה הזו של הזוגיות, המעתיקה עצמה מהדימוי של הכרובים מעל ארון הקודש – ברכה –

בחדרי חדרים / סיוון הר שפי

כְּשֶׁנִּבְנֶה אֶת הַבַּיִת
דְּלָתוֹת רָאשִׁיּוֹת לְאַרְבַּע רוּחוֹת
חַלּוֹנוֹת לְאַרְגְּמַן שְׁקִיעָה
לְמַשַּׁק זְרִיחָה

נוֹתִיר חֶדֶר אֶחָד רֵיק
וּבוֹ נַעֲמֹד כָּל הַיָּמִים
לֹא אֲסוּרִים בָּרָהִיטִים
קְרוֹבִים זֶה לָזֶה וּזְהוּבִים
כְּנָפַי עָלֶיךָ כְּנָפֶיךָ עָלַי

וְהַחַיִּים יִרְחֲשׁוּ בַּחֲדָרִים הָאֲחֵרִים
בַּמִּטְבָּח וּבַסָּלוֹן
בְּחַדְרֵי הַיְלָדִים
וְיִצְהֲלוּ וְיַרְעִישׁוּ וּבָהֶם נִצְמַח
אֲבָל שָׁרָשֵׁינוּ הַשְּׁקֵטִים
מִן הַחֶדֶר הַהוּא
וְהַחֹם וְהָאוֹר וְהַשַּׁבָּת

קְרוֹבִים זֶה לָזֶה וּזְהוּבִים
פָּנִים אֶל פָּנִים
בְּרָכָה.

אולי רק שירה, בין אם היא עתיקה מ"שיר השירים" ובין אם היא שירת משוררות חדשה, מסוגלת לומר בזיקוק משהו נכון על הפלא היומיומי הזה – כותבת המשוררת לי עברון

גודל האהבה / לי עברון 
לֹא טוֹב שֶׁתִּהְיֶה הָאַהֲבָה
גְּדוֹלָה מֵהַחַיִּים
עֲדִיפָה אַהֲבָה בְּגֹדֶל הַחַיִּים
שֶׁכְּשֶׁיִּתְנַשְּׁקוּ הָאַהֲבָה וְהַחַיִּים
אַף אֶחָד מֵהֶם לֹא יִצְטָרֵךְ לְהִתְכּוֹפֵף מְאֹד
עֲדִיפָה אַהֲבָה גְּמִישָׁה, שֶׂמִּתְנַשֶּׁמֶת, מִתְרַחֶבֶת, מִתְכַּוֶּצֶת
עִם הַחַיִּים,

אַהֲבָה שֶׁיּוֹדַעַת לְהִכָּנֵס דֶּרֶךְ סֶדֶק
כְּשֶׁהַדֶּלֶת סְגוּרָה, אוֹ לִרְבֹּץ עַל הַמִּפְתָּן בְּשֶׁקֶט
בִּידִיעָה שֶׁהַדֶּלֶת אָכֵן תִּפָּתַח,
אַהֲבָה שֶׁמַּיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ
כִּי הִיא עַצְמָהּ מַיִם
מַיִם חַיִּים

 

ולסיום בהפטרה משורר ישעיהו: "עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָ‍ִם"

נעלה על הרים גבוהים, ונקרא בצמא לאהבה, גמישה, חיה, בונה, ברוכה, מנחמת.

 

שתהיה לנו שבת שלום מלאה מלאה באהבה ובנחמה.