דבר תורה לשבת זכור
רגע לפני פורים, ניתנת לנו הזדמנות להרצין ולחשוב על המשמעות שמאחורי סיפור החג.
השבת היא– שבת 'זכור'. וכך במקום לקרוא את המפטיר וההפטרה של פרשת השבוע – פרשת תרומה, אנחנו שבים ונזכרים בהקשר ההיסטורי הרחב של חג הפורים – המן הוא לא סתם בכיר פרסי ששנא יהודים, הוא בן למסורת בת מאות שנים של שנאה – הוא המן בן המדתא האגגי.
ההפטרה מספר שמואל מספרת לנו שאגג הוא מלך עמלק. אותו עמלק שזינב בנו במדבר "בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כ"ה י"ז). ושמואל מביא את ציווי אלוהים אל שאול:" ב כֹּה אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת, פָּקַדְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל–אֲשֶׁר-שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ, בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. ג עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר. "
ושאול מבצע מיד את הפקודה, אבל כדרכו – לא ממש כלשונה – את חיילי עמלק וכל יתר האנשים שאיתו מושמדים, אבל דווקא על המלך העמלקי, ועל מיטב הרכוש שאול והעם בוחרים לחמול. והדבר מראה כי לא היתה פה חמלה מתוך חמלה, אלא תאוות בצע פשוטה, מתוך רצון להפיק רווח.
שמואל הזועם בא להתעמת עם שאול בגלגל. אני מדמיינת את שמואל מסנן בכעס בין שיניו הקפוצות – "ומֶה קול הצאן הזה באזני"? רק כהערת אגב – בעיני שמואל מראה כאן חוש הומור דק וציני כשהוא בוחר במילה מֶה ולא מַה בצמוד לקול הצאן.
ונחזור לשאול – הוא כנער העומד בחדר המנהל – מתגונן בתירוץ – מה בסך הכל עשיתי? הרי אני והעם החרמנו את מיטב הצאן והבקר כדי להקריב זבח לה'". זה כבר מוציא את שמואל מכליו והוא מרעים בקולו– " הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים, כִּשְׁמֹעַ, בְּקוֹל יְהוָה: הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים?
שאול מבין שזו שאלה רטורית וממהר להתנצל – אך ללא הועיל. זו הפעם השלישית ששאול מפספס את קיום הצו האלוהי במלואו – ותמיד מהמניעים הלא נכונים. הוא מתפשר לא כדי להביא שלום, אלא כדי להרויח הון פוליטי או רווח גשמי.
אם נביט בתירוציו של שאול, נבין עוד שני דברים בעייתיים בהתנהלותו – הראשון – הוא מטיל את האשמה על העם וחוזר על כך פעמיים – "אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר", ו "ויקח העם מהשלל צאן ובקר". כלומר – זה לא אני, זה העם. מנהיג אמיתי לא מטיל את האשמה על העם ובטח לא נגרר אחריו. והדבר השני, שקל מאוד לפספס הוא ששאול חוזר ואומר לשמואל – אלוהיךָ במקום אלוהַי. שאול לא באמת הפנים את האחדות. יש אלוהים אחד. יש אמת מידה מוסרית אחת. ולא "אלוהים שלי" או "שלך" שאני בוחר בו לפי מה ש"שווה לי" יותר ברגע נתון.
פסקה לפני ציווי מחיקת עמלק – "זכור את אשר עשה לך עמלק" במפטיר של שבת זכור מדברים כ"ה, נמצא ציווי אחר – כביכול אין קשר ביניהם:
לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ, אֶבֶן וָאָבֶן: גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה. לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ, אֵיפָה וְאֵיפָה: גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ–לְמַעַן, יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה: כֹּל, עֹשֵׂה עָוֶל.
כשמדובר בצדק או בעוול – יש אבן אחת, יש מידת מוסר אחת. אין איפה ואיפה. ההתנהגות ההפוכה היא היא מידת עמלק – לנצל את חולשת החלש ההולך במדבר, להפריד ולרדוף אחר אנשים חפים מפשע בגלל דתם או מוצאם, לעשות איפה ואיפה בדין רק כי יש בכך רווח למבדיל.
מי יתן ונדע לזהות את העמלק שבתוכנו ולזכור להוקיעו.
