בלוג

דבר תורה לשבת ויקרא תשפ"א

דבר תורה לפרשת ויקרא

ספר ויקרא מזמין אותנו לזוז. להשתנות.

לנוע ממצב אחד למצב שני – ממצב של אשם למצב נקי, ממצב של חטא למצב של טוהר, ואפילו ממצב נקי למצב של התקרבות והתעלות דרך קורבן העולה.

אדם כי יקריב. אדם ישאף תמיד לשנות את מצבו , אדם הוא לא סטטי. לא רק הנהר משתנה תמיד גם האדם הנכנס לנהר משתנה ללא הרף.

ספר ויקרא ובייחוד הפרשה הפותחת אותו, פרשת ויקרא, מזמין את כולם לשנות מצב – ללא יוצא מן הכלל – העשיר והעני, הנשיא והאדם הפשוט. ההקרבה מביאה לקירבה.

כתבה על כך יפה המשוררת רבקה מרים:

לספר 'ויקרא' קשה לי לגשת, בגלל המקום המשמעותי שהקרבנות ממלאים בו. אני צמחונית מראשית שנות העשרה שלי, ולא מסיבות בריאות. כל מי שמכיר מקרוב בעלי חיים, כמוני, לא יכול לקלוט איך אפשר להרגם ולאכלם.  […] לכן דווקא אני יכולה להבין יותר את מקומו הראשוני של הקרבן. הקרבן בראשיתו, נראה לי, נוצר דווקא מהמקום של קרבה אל החי, מהתחושה שכשאתה שם ידיך על ראש הכבש שלך ומביאו כעולה, אתה מקריב עִמו עצם מעצמותך שלך.

[…] בעבוֹר השנים, כשהקרבת הקרבנות הפכה לעניין טכני גרֵדא, דיברו הנביאים נגדה. האדם המקריב לא חש עוד באינטימיות שבקרבן, לא הרגיש עוד את הנורא ואת האישי-אינטימי שבהקרבתו, ולפיכך שוב לא היה בו טעם. את מקומו לקחה התפילה, 'נשלמה פרים שפתינו'.

סביר שאם יום אחד תהפוך גם התפילה למעשה מכני שאין בו תחושת נגיעה ורטט, יבוא דבר אחד, שאין לדעת מהו, למלא את מקומה. מפני שהקשר עם האלוהי אינו יכול להתמסד. הוא רצוא ושובי, כמוהו כגרף בבתי החולים, העולה ויורד, כל עוד האדם חי, עם הדופק ועם הנשימה. אדם שמחפש דרכו אל האלוהים מצוי תמיד בדרך לא סלולה.

[…]

והיא מסיימת בשיר נפלא:

 

כוהן

 

וּבְעֵת מְנוּחָתוֹ

בְּרָכָה וּמְאֵרָה לְצִדּוֹ נִצָּבוֹת

קְפוּאוֹת כִּפְסִילֵי אֶבֶן

וְהוּא אֶצְבַּע סוּמִית, דַּקָּה

לְאֹרֶךְ שִׁדְרָתָן מַעֲבִיר

אוֹתָן לְצַמְרֵר

 

וּבְעֵת מְנוּחָתוֹ

כִּמְטַחֲוֵי מִזְבֵּחַ

תַּחַת שְׂמִיכָתוֹ כּוֹנֵס הוּא פָּרִים שְׁנַיִם

וּכְבָשִׂים שִׁבְעָה תְּמִימִים

לְהֵרָדֵם עִמּוֹ יַחְדָּו

כַּצֶּלָע הַיְּשָׁנָה עִם הָאָדָם בְּחָזֵהוּ

לִפְנֵי הִלָּקְחָהּ.

 

 

ומי יודע איזה עזר כנגדנו יברא כשנדע באמת להקריב מעצמנו על מנת לקרב.

שתהיה לנו שבת שלום!