דבר תורה לשבת הגדול
שבת הגדול ולא הגדולה על שם הפסוק האחרון מתוך ההפטרה של השבת לפני פסח: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא–לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא."
הפרק השלישי והאחרון בספר מלאכי נפתח באמירה – הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי, וּפִנָּה-דֶרֶךְ לְפָנָי; וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל-הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר-אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר-אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה-בָא–אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת.
אחד הפירושים גורס כי המלאכי הזה, איננו נביא בשם מלאכי כי אם מלאך – זהו אותו מלאך שמופיע בספר שמות, לאחר חטא העגל. אלוהים כועס וזועם. הוא עומד לכלות את העם ולהתחיל הכל מחדש ואז משה מצליח לשכנע אותו לא לעשות כן ולתת עוד הזדמנות לעם. או-אז אומר לו אלוהים – הִנֵּה מַלְאָכִי, יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ; וּבְיוֹם פָּקְדִי, וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם. (שמות ל"ב לד).
וכמה פסוקים אחרי, ה' שוב אומר –
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה–אַתָּה וְהָעָם, אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה. וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ, מַלְאָךְ; וְגֵרַשְׁתִּי, אֶת-הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ: כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ, כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף אַתָּה–פֶּן-אֲכֶלְךָ, בַּדָּרֶךְ (שמות ל"ג א-ג).
אלוהים אחרי חטא העגל והניסיון שיש לו עם עם קשה העורף – כלומר איתנו, לא רוצה להסתכן. הוא פשוט חושש שבפעם הבאה לא יעזור למשה להתחנן והוא באמת ישמיד את העם.
משה מתעקש – "וַיֹּאמֶר, אֵלָיו: אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה" (שמות ל"ג ט"ו).
משה פשוט שם לאלוהים אולטימטום. לא! הוא אומר בחוצפה יהודית לאלוהים, אם אתה לא בא איתנו, אין לנו סיבה להמשיך! כמעט אפשר לשמוע את משה אומר – " סליחה אלוהים, הרי כתוב בהגדה: "וַיּוֹצִאֵנוּ יְיָ מִמִצְרַיִם" – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ!!
ואלוהים עונה " וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה: כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי, וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם."
אלוהים לא רק שממשיך ללוות באופן אישי את המסע במדבר, הוא אף ממלא את בקשתו של משה עובר על פניו במחווה אינטימית בניקרת הצור.
הערב– ערב שבת הגדול, רגע לפני הנס הגדול של יציאת מצריים, ההפטרה מספר מלאכי מזמינה אותנו להיזכר בסוג הקשר האישי, האינטימי שהיה לנו כעם. ממשה אבי הנביאים אנחנו מגיעים בהפטרה אל אחרון הנביאים.
ומה הוא מנבא לנו? הוא אומר כי מעתה והלאה הקשר עם אלוהים ישתנה שוב. אם הקשר אל אדם וחוה, נח והאבות והאמהות היה ישיר, אח"כ הוא התרחק מעט והתקיים רק דרך נביאי ישראל. מעתה והלאה הוא ישתנה שוב ויהיה דרך מדרגה רחוקה יותר – הנבואה לאחר מלאכי תיעצר. קבוצת הספרים אחרי ספרי נביאים תיקרא "כתובים" – לא עוד דברי אלוהים חיים המובאים לנו על ידי הנביאים – כי אם דברי אנשים עלי אדמות. אנשים מלאי חוכמה ושירה, אבל אנשים. הדרגה השונה היא עולמם של חכמים, עולם של הגות ופלפול, של לימוד התורה ומסירתה מדור לדור, עולם של שירה ופיוט. עולם של תורה שבעל-פה. עולם ש'מלאכי' הוא הכינוי שלה.
אך גם תקופה זו תסתיים. תהיה חזרה אל קשר ישיר עם האל.
הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי, וּפִנָּה-דֶרֶךְ לְפָנָי; וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל-הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר-אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר-אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה-בָא–אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת.
כדי שהאדון יבוא להיכלו יש להתכונן. איך מתכוננים? – ו"ְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם, לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים, וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר; וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר" (מלאכי ג' ה').
ההתכוננות איננה במעשרות ובתרומות בלי סוף. היא בהקפדה על עשיית צדק וצדקה.
ומי יכין אותנו לכך? – הנביא שסיים את קריירת הנבואה שלו באותה נקרת הצור שבחורב, שבא להתלונן לפני אלוהים: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. .
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה; וְהִנֵּה אֵלָיו, קוֹל, וַיֹּאמֶר, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק; […] וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ.
אליהו, שלא כמשה – לא ידע בשלב הראשון שלו בקרירה ללמד זכות על עם ישראל. שלא כמשה – הוא ביקש שאלוהים יקנא כמוהו. אלוהים שולח אותו להקשיב. לעמוד בהר. בדומה לנביא הראשון, למשה. אך אליהו, שלא כמשה לא היתה לו הכשרון להבין שגם אם יש לך היכולת לעשות רעש, להבעיר אש, להזיז סלעים – הכח נמצא בדממה הדקה. בהקשבה, במתינות. בקנאות לא משיגים כלום. אליהו נשלח לחל"ת ארוך ארוך בשמיים. הוא ישוב שנית, אחרי שלמד כיצד משיבים לב אבות על בנים ולב בנות על אמותיהן.
נדמה כי המסר הוא שאם אליהו הקנאי הגדול למד כיצד לעורר אנשים לתשובה – גם אנו יכולים. היציאה ממצרים היתה נס גדול, עם הרבה מכות ואש ותמרות עשן. בעוד שבעה ימים נציין נס נוסף – את חציית ים סוף. המעמד הפלאי הבא אחריו יהיה למרגלות הר סיני. זהו המעבר ההדרגתי מעבדות לחירות עד לקבלת עול מצוות וחוקים. אך משהו התקלקל במעבר. נוצר ריחוק ביננו לבין אלוהים.
הדרך חזרה לאלוהים היא הפוכה. היא איננה תקרה דרך נס עם נביא על מרכבת אש המבשר את בואו של עושה ניסים על חמור לבן. ראשית השיבה היא קודם כל בקבלת ובקיום חוקים וכללים של צדק וצדקה. בהשכנת שלום, צדק ומוסר בלבבות אבות ובנים, אמהות ובנות.
כפי שהמלאכי של נבואת מלאכי הוא רק כינוי לתקופה. כך גם האליהו הוא רק כינוי למצב של תודעה, להחלטה קולקטיבית לשוב. החלטה מודעת לאהוב, לכבד. מי יתן ונוכל להיות קנאים לאהבה, לצדק, לשלום. אליהו הנביא, אליהו התשבי – במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד.
שיהיה לכולנו חג פסח שמח.
