"בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו" (אסתר א ד), דבית ר' ינאי וחזקיה תרויהון אמרין: ששה ניסין היה פותח ומראה להן בכל יום. … ר' לוי אמר: בגדי כהונה גדולה הראה להם. נאמר כאן: "תפארת גדולתו" ונאמר להלן: "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות כח ב), מה תפארת האמור להלן בגדי כהונה גדולה אף תפארת האמור כאן בגדי כהונה גדולה." (אסתר רבה פרשה ב)

המדרש הזה גורס כי במהלך המשתה הגדול שנמשך מאה ושמונים יום, בכל יום הראה אחשוורוש ששה ניסין לשריו ועבדיו. מה ניסין? ששה אוצרות. 'יקר תפארת גדולתו' הוא לא אחר מבגדי הכהן הגדול של בית המקדש. ואיך את זה יודע ר' לוי, כי עליהם נאמר בפרשת השבוע שלנו, פרשת תצוה, "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת".

בהמשך הפרק הראשון יש לנו אזכור נוסף לאוצרות שנשדדו מבית המקדש הראשון והגיעו לבירת פרס :"  חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת, אָחוּז בְּחַבְלֵי-בוּץ וְאַרְגָּמָן, עַל-גְּלִילֵי כֶסֶף, וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ; מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף, עַל רִצְפַת בַּהַט-וָשֵׁשׁ–וְדַר וְסֹחָרֶת.  ז וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב, וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים".

את שלשת המילים האחרונות של הפסוק אנחנו נקרא ביום שני בערב לא בטעמי מגילת אסתר אלא בטעמי מגילת איכה, טעמים מלאי עצב ונהי. לרמוז לנו שהכלים האלה, בהם שותים אחשוורוש ואנשיו, אינם אלא כלי בית המקדש שנשדדו.

ונחזור לתפארת, לבגדים. פרשת השבוע שלנו ממשיכה את שורת ההוראות לבניית המשכן. אותו משכן נייד שיהפוך ברבות הימים לבית המקדש. בו, במשכן ישרתו כהנים. ועיקר פרשתינו מתמקדת בבגדי הפאר שהכהנים מצווים ללבוש.

כותב על כך אברהם בורג, בספרו: "בלשון בני אדם": "דתות תמיד צריכות הדר ופאר כדי ליצור את הריחוק הנדרש בין הנשגב לחולין. […] הלבוש יוצר דיסטנס ומעיד על יראת כבוד[…] זוהי חריגות מכובדת שבה הלָבוש היטב נראה מורם הרבה יותר ממש שהיה אלמלא בגדיו. […] בגדי הכהונה הם איפוא סוג של תחפושת. […] עבודת הכהן היא תחפושת מתמדת כל השנה וכל החיים" (ע"מ 207-208 ).

בורג מתמקד במסר אותו בגד הכהונה נושא לקהל – הבגד, 'תחפושת השרד' של הכהן נועד להרחיק אותו, להרים אותו מעם. אך לבגד הכהנים יש גם מסר ללובשים עצמם. אהרון מצווה לשאת אבני חן, כותפות, טבעות ושרשראות מזהב. דוגמא מפרשתינו":וְלָקַחְתָּ, אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁשָּׁה, מִשְּׁמֹתָם, עַל, הָאֶבֶן הָאֶחָת; וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית—כְּתוֹלְדֹתָם. מַעֲשֵׂה חָרַשׁ, אֶבֶן–פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל-שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב, תַּעֲשֶׂה אֹתָם.   וְשַׂמְתָּ אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד, אַבְנֵי זִכָּרֹן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו–לְזִכָּרֹן."

שתי המילים החוזרות על עצמן שוב ושוב הן– אבן ושמות. המשקל הפיזי הכבד על כתפי הכהן והמשקל הכבד של הזכרון. אל לכהן לשכוח, ולו לרגע קטן אחד את מי הוא משרת. באופן מעניין – לא שם השם חרוט על כותפות הזהב. הכהן צריך לזכור שהוא משרת, לא של האלוהים, אלא של העם בפני האלוהים.

מי ייתן וזיכרון זה לא יסור גם מהמשרתים החדשים במשכן של הכנסת העשרים ושלשה.

שבת שלום!                             

הרב אלונה ניר קרן