מה משותף בין לידה, נגעים בעור, שיער נושר ובית שפשתה בו רקבובית?

תאמרו לי, חוץ מהלידה, בכולם מדובר בצרעת, הנושא שעוסקת בו פרשת השבוע הזו וגם זו הבאה אחריה. אז מה עניין הלידה כאן? הרי אין זו מחלה.

ובכן, למרות הפיתוי העז לעסוק בענייני הגוף, לא יכולתי להתעלם משחקן מרכזי אחר בפרשה שלנו – הכהן. בכל המקרים, הן בסיום משכב הלידה והן בכל עניני הצרעת, יש חובה להגיע ולהיראות אצל הכהן.

"וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, וּבֶן-יוֹנָה אוֹ-תֹר לְחַטָּאת–אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן.[…] וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן, וְטָהֵרָה." (ויקרא י"ב ו, ח).

בענייני הצרעת בפרשותינו שוב ושוב חוזרות צמדי המילים בהטיות שונות "וראה הכהן". הראשון שבהם, למשל:" אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת–וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר " (ויקרא י"ג ב').

עד כדי כך שבעקבות הפסוק – "וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי, יִטְמָא" (ויקרא י"ג, יד), פוסקים חז"ל כי:"וביום הראות בו' – יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגֶל" (בבלי, מועד קטן, דף ז ע"ב). כלומר, אם לחתן יש נגע, נותנים לו לסיים את שבוע חגיגות החתונה ורק אז הוא יכול לראות כהן. ומכאן משליכים לכל אדם בעת חג, לא רק חתן. עד שהכהן לא ראה את הנגע, הנגע איננו קיים והאיש איננו טמא. רק החשיפה לעיני הכהן היא היא שהופכת את המצב הפיזי למצב בעייתי מבחינה רוחנית. קרי טומאה.

זה מזכיר לי את השאלה של הפילוסוף קירקגור על עץ נופל ביער. המשנה ממסכת נגעים אומרת: "בָּית האפֵל, אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו. " (משנה נגעים פרק ב' משנה ג'). גם כאשר מדובר בבית – אם לא רואים, הרי שהבית איננו טמא וגם לא עושים שום מאמץ מיוחד (לפתוח חלונות) כדי להגדירו ככזה.

אשאל עתה מהם מביא לצרעת? מה מביא להגדרה של עור או בית או חלק גוף אחר כטמא? כמקולקל מבחינה מוסרית?

"א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין (בבלי, ערכין,ט"ז,ע"א).

 כולנו זוכרים את מרים שלקתה בצרעת היות והיא ואחיה הילכו רכיל על אשתו הכושית של משה, כלומר מרים ואהרון חשבו שאולי משום שצבע עורה של אשתו כהה יותר משלהם, אין היא ראויה להיות אשת המנהיג. מרים כעונש לוקה בצרעת, חלקנו שמענו את הפירוש כי גם אהרון לקה בצרעת, אך האם אנחנו זוכרים כי גם משה לקה בצרעת?

הדבר קורה ממש בתחילת דרכו המקצועית של משה כנביא, שם ליד הסנה הבוער:

א וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי:  כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה….. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה לוֹ עוֹד, הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ, בְּחֵיקוֹ; וַיּוֹצִאָהּ, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג.  (שמות ד' א').

פשט המקרא הוא כי הצרעת היא רק עוד כלי שכנוע בידי משה כי הוא שליח האלוהים ולא שרלטן. אך לא בעיני חז"ל – אלה אומרים: "אמר ריש לקיש החושד בכשרים לוקה בגופו[…] אמר לו הן מאמינים בני מאמינים ואתה אין סופך להאמין"(בבלי, שבת, צ"ז, א'). ריש לקיש דורש כי משה לקה בצרעת על שהתנשא על בני ישראל באומרו כי לא יאמינו לו. הצרעת היתה למעשה עונש על הפטרונות האוטומטית של משה, על חוסר האמון שנותן המנהיג לעתיד בבני עמו.

מנהיג נוסף שגבה ליבו ולקה בצרעת היה המלך עזיהו. כן, זה שבנה מגדלים בירושלים. עליו נכתב בדברי הימים (דברי הימים ב' כ"ו): וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה[…]וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד-לְמֵרָחוֹק, כִּי-הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי-חָזָק."   אך צבירת הכח תעתעה בו, הוא סובר כי הוא יכול למלא את תפקיד הכהנים בבית המקדש ולהקריב במקומם. ממשיך לספר לנו סופר דברי הימים:"וּכְחֶזְקָתוֹ, גָּבַהּ לִבּוֹ עַד-לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל, בַּיהוָה אֱלֹהָיו… וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד-יוֹם מוֹתוֹ".

היהירות, אם כך, היא אם כל חטאת. היא זו שמולידה את כל שבעת החטאים שמונה התלמוד בציטוט ממסכת ערכין. כשאני חושב או חושבת שמשום שאני יהודי / מוסלמי / גבר / אשה / אשכנזי / תימני / מבוגר או צעיר – מסיבות אלו או מאלף ואחת סיבות אחרות – אני חושב שדמי שווה יותר, אדום יותר ודם האחר, זה שאיננו אני – מותר. ואז אני מתיר את לשוני, אני מתיר שפיכות דמים, מתיר גזל , אני חושב שמותר לי להיכנס ולהצית מקום תפילה רפורמי, מותר לי להיכנס ולטבוח במתפללים מוסלמים- כי הרי הקורבן שלי הוא לא אדם שלם, הוא איננו אדם אמיתי – כמוני. היהירות היא היא זו שאנו צריכים לשים לב אליה.

נחזור לעניין הכהן. האם יש לכהן יכולות על-אנושיות כלשהן אותן ירש מאהרון ולכן מופקדת בידו חובת הראייה? מובן שלא.

מפליא הנביא מלאכי לתאר מיהו כהן "אמיתי" כחלק מהביקורת אותה הוא מטיח בעמיתיו הכהנים: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא-נִמְצָא בִשְׂפָתָיו; בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֺן.   כִּי-שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ-דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ:  כִּי מַלְאַךְ יְהוָה-צְבָאוֹת, הוּא." (מלאכי ב')     הכהן הוא הוא המופקד לראות את העוולות, את ההידרדרות הרוחנית והמוסרית שלנו, רק,  ואך ורק אם הוא בעצמו חי ומתנהג באופן מוסרי. ולא פחות חשוב מכך – לא שוכח שהוא רק מלאך – כלומר רק שליח ה'. כוחו לא נובע מעצמו, אלא משליחותו. הוא שליח ציבור.

כולנו ממלכת כהנים וגוי קדוש. על כולנו מוטלת השליחות הזו. על כולנו מוטלת החובה לפקוח עיננו, לראות, לראות ושוב לראות. גם אם המראות קשים, לא נעימים, גורמים לנו לרצות לעצום את עיננו, להסב את מבטנו למראה מרגיע מנחם. שליחותינו כבני אדם וכיהודים היא לראות. לראות ולחשוף.

מי יתן ואנחנו ושליחי הציבור שלנו נלך בשלום ובמישור, נשיב רבים מעוון, נשמור דעת ונבקש תורה, שתורת אמת תהיה בפינו ועוולה לא תמצא על שפתותינו ובעיקר בעיקר נזכור להיות כמה שיותר בענווה. נזכור תמיד שאנחנו רק שליחים, מתווכים, פרשנים של התורה. איננו אלוהים בעצמנו.

שתהיה לנו חגיגה דמוקרטית של ממש, חודש טוב ושבת שלום!

הרב אלונה ניר קרן

נעזרתי במאמרו של הרב שבתי סבתו "עיני הכהן" מתוך "ותשאני רוח", ע"מ 81-89