השבוע נולדים ליצחק ורבקה במזל טוב תאומים ובחלוף השנים הם גדלים ונעשים לאנשים בוגרים ועצמאיים.

ולמרות היותם תאומים – הם לא יכולים להיות יותר שונים האחד מאחיו. אחד שעיר וגדול והשני חלק. האחד איש שדה מחוספס והשני תם ויושב אוהלים.

האחד, קרה המקרה, והוא נולד הבכור והשני משתוקק כל-כך להיות הבכור שכבר מהבטן הוא תופס בעקב אחיו.

והיות והוא החכם מבין השניים – הוא מצליח כילד לקנות את הבכורה בעבור מרק אדום. אבל כדי להגיע למחוז חפצו הוא צריך לא רק את ההכרה של אחיו אלא גם ואולי בעיקר את ההכרה של אביו. וזה – זה דווקא אוהב יותר את האח האדמוני.

ההשתוקקות הזו, החוסר הזה כל-כך חזק שגם עכשיו, ארבעים שנים אחרי לידתם, יעקב עדיין כואב. עדיין משתוקק.

ושוב – כפיקח מבין השניים ובתמיכת והנחיית אימו – הוא מזהה הזדמנות לקבל את ההכרה הזו מאביו. מזהה ועושה.

בטוחני שכולכם זוכרים היטב את הסצינה הזו – יעקב עטוי אדרת עיזים על ידיו, מגיש לאביו יצחק מטעמים.

ויצחק, למרות שכהו עיניו- חושד. משהו לא מסתדר לו. הוא מחדד את כל חושיו האחרים, חוש השמיעה, המישוש והריח– הקול קול יעקב, אך הידיים מרגישות כעשיו והריח – ריח השדה.

ועל אף שיצחק בן מאה, חוש נוסף, חוש הזמן אצלו מדוייק – הוא שואל את בנו – ויֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-בְּנוֹ, מַה-זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי – כיצד הצלחת לצאת, לצוד, לבשל ולהגיש והכל כל-כך מהר?

יעקב עונה לו בלי היסוס – " כִּי הִקְרָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי."

 מדוע  יעקב אומר ה' אלוהיךָ ולא ה' אלוהינו? נדמה לי שיש פה מעידה של יעקב – ברגע שיצאה לו המילה ה' מפיו הוא הבין כי לא הגיוני שעשיו, הפראי, איש הטבע, האיש שכל כולו כאן ועכשיו, שלא מעניין אותו העתיד או העבר, האיש שלא אכפת לו למכור את הבכורה אם הוא יכול ליהנות עכשיו מסיר מרק חם וטעים. אם עשיו הוא איש ההווה יעקב הוא איש העתיד. הוא יעקוב…לא עקב. יעקב הוא זה שמאמין בנצח, באלוהות. ולכן יעקב יודע שאביו יצחק יודע שאין שום סיכוי שעשיו ישתמש בשם השם. ולכן הוא מנסה לתקן את הטעות ולומר – אלוהיךָ. " כִּי הִקְרָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי." האלוהים שלך, לא שלי עשיו….

ומה זה ההִקרה הזה?

בבראשית רבה (בראשית רבה ס"ה י"ט) מובאת לנו השיחה הבאה בין רבי יוחנן לריש לקיש:

אומר רבי יוחנן – אֲמַר אִם לְקָרְבָּנְךָ הִמְצִיא לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כב, יג): וַיִּשָֹּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל, לְמַאֲכָלְךָ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

אם אלוהים המציא לאבא שלך אייל, שם בעקידה – בטח ובטח הוא ימציא לי ציד למאכל בשבילך.

עונה לו ריש לקיש: אִם לְזִוּוּגְךָ הִמְצִיא לְךָ, דִּכְתִיב (בראשית כד, יב): הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם, וּכְתִיב (בראשית כד, סג): וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים, לְמַאֲכָלְךָ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה,

אם אלוהים הקרה את אשתך רבקה, הזיווג שלך, לפי הבקשה של אליעזר "הקרה נא לפני היום" – בטח ובטח יקרה לפני את האוכל שלך.

אבל אם נחשוב על זה – ה"בטח והבטח" הוא לא ממש מובן. האם העקידה של יצחק והזיווג שלו – שני מאורעות מכוננים – שקולים לגרגור הבטן וההשתוקקות למשהו טעים? ברור שלא.

כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְעוֹרְבָא דְּאַיְתֵי נוּרָא עַל קִנֵּיהּ,

רבי יוחנן משתמש בפתגם – רצה העורב להביא והביא אש על הקן שלו (בין אם כי רצה לחמם את הקן או אולי כי פשוט עורבים אוהבים דברים נוצצים) ואירע שבשל כך שרף את קינו שלו.

ובהשלכה על יעקב – יעקב רצה להרשים את יצחק בתשובתו המתחכמת – אך במקום, גרם לכך שיצחק יודע בוודאות את זהות הדובר. או במילותיו של רבי יוחנן: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי, אָמַר יִצְחָק יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵין עֵשָׂו מַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זֶה מַזְכִּיר, אֵין זֶה עֵשָׂו אֶלָּא יַעֲקֹב.

ובקריאה נוספת אני חושבת שיעקב לא עשה את זה במקרה. הוא רצה לומר לאביו – אני ואתה כאן יודעים בדיוק מי אני ואֶת מי אתה עומד לברך. זה לא מקרה שניצלת מהעקידה וזה לא מקרה שנישאת לריבקה וזה גם לא מקרה או טעות שאתה עומד לברך אותי, יעקב ולתת לי את הבכורה. אתה יודע ואני יודע, שאני הוא הבכור. אין באמת מקריות. הכל מגיע ממלמעלה. ועדיין – ה' אלוהיך?

אלוהים יהפוך להיות לאלהי יעקב רק בפרשה הבאה:

 וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר:  אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים

יעקב, להבדיל מאברהם סבו ויצחק אביו הוא לא מאמין אוטומטי. הוא מתנה את האמונה שלו. רק כאשר אלוהים יקרה בדרכו לחם ובגד ושיבה הביתה בשלום. רק אז "והיה ה' לי לאלוהים."

יעקב – איננו YES MAN . לא במקרה שמו יהיה ישראל:"כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל." היכולת מגיעה עם מאמץ, לפעמים עם מאבק ובעיקר עם כוונה. כאשר אלה באים במקביל לרצון האל הם "פשוט" קורים.