שנים עשר מרגלים נשלחים לתור את הארץ – הטובה היא אם רעה?
הם שבים מהמשימה – עשרה מטילים מורא בלב העם ושניים – כלב בן יפונה ויהושע מנסים להגן על הארץ הטובה. העם מסרב להאמין. תסיסה עוברת במחנה, יהושע וכלב קורעים בגדיהם, וקוראים בתחינה נואשת לעם: "הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ–טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד. אִם-חָפֵץ בָּנוּ, יְהוָה–וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ: אֶרֶץ, אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. .אַךְ בַּיהוָה, אַל-תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ, אַל-תִּירָאֻם."
לא עוזר. התסיסה גוברת, העם עומד לסקול את משה ואהרון. יש פה ממש מרידה, לא רק במשה ואהרון אלא באלוהים עצמו. המהומה נפסקת באיבחה. שקט משתרר ורק קולו של האל חוצה את המחנה: "עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה; וְעַד-אָנָה, לֹא-יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וְאוֹרִשֶׁנּוּ; וְאֶעֱשֶׂה, אֹתְךָ, לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ". ל'בונה עולם' נמאס כבר מהעם הזה, הוא מציע למשה עסקה מעולה – הוא ימחה את בני ישראל מעל פני האדמה ויתחיל מחדש. כמו אז במבול – רק הפעם בקטנה – רק עם קטן, רדוף ומעצבן של עבדים. ומשה? משה מגן על החבורה הזו של כפויי תודה בנאמנות. הטיעון המנצח שלו מנוסח כשאלה רטורית לאלוהים :"… וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר": (במדבר יד טו-טז).
והוא ממשיך" וְעַתָּה, יִגְדַּל-נָא כֹּחַ אֲדֹנָי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, לֵאמֹר. יְהוָה, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, נֹשֵׂא עָוֺן, וָפָשַׁע; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה–פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל-בָּנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים. סְלַח-נָא, לַעֲוֺן הָעָם הַזֶּה–כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ; וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה, מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה."
וה' עונה: וַיֹּאמֶר יְהוָה, סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.
באם אנו קוראים את פשט המקרא, הרי שמשה מצליח לשכנע את אלהים בשל החשש מ"מה יאמרו השכנים"?
אך המדרש מציע אפשרות אחרת:
אמר רבי יוחנן: מנין שחזר הקב"ה והודה לו למשה – שנאמר: "ויאמר ה' סלחתי כדבריך". תני דבי רבי ישמעאל: כדבריך, עתידים אומות העולם לומר כן. אשרי תלמיד שרבו מודה לו. (ברכות דף לב עמוד א). רבי ישמעאל אומר – אומות העולם לא יסתכלו בזלזול על אדון עולם. להיפך, הגויים מתפעלים מהעובדה שהאל מתרצה לדבריו של בשר ודם או בנסוח מתוך עולמו שלו, עולמם של חכמים : המורה מודה שלמד מתלמידו.
בשיר המעלות של תהילים קכ"ו אנחנו שרים: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה": (תהלים קכו ב).
אלוהים של בני ישראל מגדיל לעשות עמם על ידי כך שהוא מקשיב קשב רב לדברים הנאמרים בכנות – גם אם הם יוצאים מפי אלו שאינם יודעי-כל כמותו. דברים הנאמרים בהישר מבט אל המציאות, ללא חנופה יתרה וללא הגזמות מיותרות. עם אלו, כמשה, המגלים אמונה בעמם כי טמונה בהם היכולת להשתנות, היכולת להתעלות, היכולת לעשות תשובה.
ובייחוד הוא מגדיל לעשות עם אלו, ככלב וכיהושע המסוגלים לראות מעל ומעבר למציאות העכורה, המסוגלים להגדיל את היריעה לתמונה רחבה או במילים אחרות: לנסח חזון וללכת לאורו.
אלו המגדילים לעשות, אלוהים יגדיל עמם.
שתהיה לנו שבת שלום!
הרב אלונה ניר קרן
