מתוך פרשת השבוע שלנו, פרשת שופטים:

כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי.   שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:  מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ–לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא.   רַק, לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; וַיהוָה, אָמַר לָכֶם, לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, עוֹד.  וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד.

המלך כאשר יגיע יהיה מקרב העם, לא יהיה נוכרי ובעיקר – יהיה צנוע.

ומה הדבר הכי חשוב שהמלך עושה לאחר עלייתו על כס המלכות?

 וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ–וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.   וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו–לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם.   לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול–לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל. (דברים י"ז י"ד-כ').

הדבר הראשון אותו הוא מצווה לעשות הוא לכתוב לו ספר תורה. בקריאה ראשונה הדבר אולי מזכיר את התפיסה של אפלטון בדבר המלך הפילוסוף – השליט היודע לכוון את העם מכח תבונתו הרציונלית.

אך אין הדבר כאן דומה – המלך מצווה לכתוב, לקרוא כל ימי חייו, ללמוד ואז לשמור – את כל המצוות והחוקים. וזאת כדי שלא יגבה לבבו. כדי שתמיד ידע שמעליו קיים חוק. ושהוא לא באמת נבדל מאחיו.

בעוד שבועות מספר בארי יוביל אותנו בתפילה כשנקרא בקול גדול:

המלך. להזכיר לנו שאין מלך מלבדו. שרק אלוהים הוא קונה שמיים וארץ.  אנחנו בני האדם – לא.

השנה למדנו בבית המדרש עם צבי גילת את ספר שמואל א'. ושם – בפרק השמיני של הספר זה אכן קורה – בני ישראל פונים אל שמואל בדרישה לשים עליהם מלך. שמואל לוקח את העניין כעלבון אישי. אלוהים היות והוא אלוהים מרגיע את שמואל –  כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. וְעַתָּה, שְׁמַע בְּקוֹלָם.

שמואל שומע בקול אלוהיו, לא לפני שהוא מנסה ניסיון אחרון להניא את העם מבקשתו. הוא מתאר לעם באריכות מה צפוי להם אחרי שיהיה מלך בשר ודם בישראל:

 אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ.   וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ.  וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת.   וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים–יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו.   וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו.   וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם–יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ.   צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים.   וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם; וְלֹא-יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא. (שמואל א' ח', י"א-י"ח).

שמואל לוקח את משפט המלך מהפרשה שלנו, במיוחד את האיסור בו על ריבוי רכוש, ועבדים ושפחות וסוסים, והופך אותו לאיום האולטימטיבי.

והתשובה של העם –  וַיְמָאֲנוּ הָעָם, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי אִם-מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ.

לאחרונה הזדמן לי לראות כמה פרקים מהעונה הראשונה של הסדרה "הכתר" זו המתארת את קורות בית המלוכה הבריטי. ומה אומר לכם – אני מבינה מה הערגה הזו למלכות. יש קסם ומשיכה במישהו או מישהי בשר ודם שיגלם בחייו, בנשימתו ובגופו את האל עלי אדמות. הבגדים, הסוסים, הזהב והתכלת.

באחד הפרקים, בעת ויכוח סוער בין המלכה אליזבת לראש הממשלה צ'רצ'יל , המלכה מצטטת דברי עיתונאי ומסאי בן המאה ה-19 שכתב על החוקה הבריטית והמשטר שלה: ישנם שני מרכיבים של החוקה: היעיל והמכובד. היעיל – הממשלה הנבחרת והמכובד הוא המלך הריבון. ליעיל יש את הכוח לקבוע ולבצע מדיניות והוא כפוף לבוחרים. מה שנוגע לכולם צריך להיות מאושר על ידי כולם. המכובד נותן משמעות ולגיטימציה ליעילים, אך המכובד חייב לתת דין וחשבון לגורם אחד בלבד – לאלוהים.

כך הוא בגויים. אך לא כך הוא במסורת שלנו.

בירושלמי מובא הסיפור הקצר הבא:

ר' חזקיה הוה מהלך באורחא. פגע ביה חד כותי, אמר לו: רבי, את הוא רבהון דיהודאי? אמר לו: אִין. אמר לו: חמי מה כתיב [דברים יז טו] שום תשים עליך מלך. "אשים" – אין כתיב, אלא: "תשים" – דאת שוי עלך.( ירושלמי סנהדרין י"ג ע"ב.)

תרגום: ר' חזקיה היה מהלך בדרך. פגש בו כותי אחד, אמר לו: רבי, אתה רבם של היהודים? אמר לו :כן. אמר לו (ר' חזקיה לכותי) – ראה מה שכתוב: "שום תשים עליך מלך". 'אשים' לא כתוב. אלא   'תשים'. שאתה שם עליך.

ובמילים פשוטות יותר המלך או כל נושא משרה ציבורית, כולל רב, ראש עיר, ראש ממשלה וגם ראש אופוזיציה – צריך לזכור תמיד שהמלוכה למרות הטקסיות, והמשיחה וכל המכובדות שלה-  נובעת לא מהקדוש ברוך הוא, אלא מהעם ששם אותו למלך.

המלך היחיד שהוא מקור הסמכות של עצמו הוא ה-מלך. מלך מלכי המלכים.

בעשרת ימי התשובה ההולכים וקרבים אנחנו מוסיפים בתפילות ה' הידיעה למלך ולעוד תכונות חשובות – שלום, משפט וכד'.

הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה. וְהָסֵר מִמֶּנוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה, וּמְלֹךְ עָלֵינוּ מְהֵרָה אַתָּה יְיָ לְבַדְּךָ, בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְצַדְּקֵנוּ בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, המֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה והמִשְׁפָּט

שתהיה לנו שבת של שלום.