דבר תורה לפרשת "ויצא"
וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה; וַיִּצֹק שֶׁמֶן, עַל-רֹאשָׁהּ. וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, בֵּית-אֵל; וְאוּלָם לוּז שֵׁם-הָעִיר, לָרִאשֹׁנָה.
(בראשית כ"ח, י"ח-י"ט)
את המקום בו יעקב מתעורר בבוקר שאחרי החלום עם הסולם והמלאכים, אבי האומה יכנה בית אל, 'ואולם לוז שם העיר לראשונה".
זו הפעם הראשונה בה אנו נתקלים בעיר לוז, אך לא הפעם האחרונה. במסעו חזרה מארם, הפעם מלווה בנשותיו ובבניו, יעקב יעצור שוב באותו מקום ויקים שם מזבח:" וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן–הִוא, בֵּית-אֵל". (שם, ל"ה, ו')
גם על ערש דווי יעקב מספר ליוסף: "ויאמר יעקב אל–יוסף אל שדי נראה–אלי בלוז בארץ כנען ויברך אתי (שם מ"ח, ג).
וכשצאצאיו של יוסף כובשים את מקום העיר, האיש שמגלה להם את הכניסה הסודית אל בעיר, זוכה למלט את משפחתו מגורל מוות. הניצול עובר צפונה לארץ החיתים ושם מקים מחדש את עירו וקורה לה לוז. (שופטים א' כ"ב-כ"ו).
למרות שאברהם קורא למקום בית אל (בראשית י"ח ח'), ויעקב משנה את שמה פעמיים – שמה המקורי משתמר.
הדבר לא נעלם מעיני חז"ל וכך העיר לוז זוכה במדרשים להיות עיר פלאית, נסתרת ובעלת תכונות על-טבעיות. בעיקר בעובדה שאנשיה מתים בה רק כשהגיעו לזקנה מופלגת והם רוצים בכך – "היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המוות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן – יוצאין חוץ לחומה והן מתים" (מסכת סוטה, מ"ו ב).
הלוז, גרעין הפלא נזכר פעמיים בפרשה שלנו. הראשונה, כאמור, בשם העיר והשניה כאשר יעקב משפיע באופן מלאכותי על הוולדות שיצאו מהכבשים ובוחר לא בסתם מקל של עץ, אלא – "וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת (בראשית ל לז).
מציע המדרש:"ויקח לו יעקב מקל לבנה". מקלות לבנות לחים של אילן לוז וערמונים. "לוז" – כנגד המקום שנראה אליו ה', שנאמר: "אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי" (בראשית מח ג), וכתיב: "ואולם לוז שם העיר לראשונה" (שם ז יט). "וערמון" – על שם ערמימות של לבן, שהיה מחליף את משכורתו . ( פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת ויצא פרק ל סימן לז).
יעקב עובד את לבן הערמומי (ולכן עץ הערמון). ונזכר בהבטחה שנתן לו האל, שם בלוז – וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת: כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ.
ואולי מקל הלוז הוא תזכורת דווקא לאל – שלא ישכח את הבטחתו שלא לעזוב את יעקב.
"ויצא" הינה היציאה של יעקב מבית אביו לחרן. היא מסע ההתבגרות של יעקב. הוא יוצא כשהוא ילדותי ותחרותי וחוזר, כשהוא כבר מבוגר ובעל משפחה.
בטקס המעבר האחרון של יעקב, בפרשה הבאה, הוא לא רק חולם על הסולם פלאי או משתמש בלוז העל-טבעי – הוא נאבק עימו. ויכול.
או-אז הוא יכול לשוב הביתה. כישראל.
שתהיה לנו שבת שלום.
נ.ב. ולסיום – חיוך לכבוד שבת (ותודה לרבה גליה סדן):
