בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא־תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת: (דברים יד א).
מהו 'לא תתגודדו'?
הפשט יאמר "לא תתגודדו" – לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראוין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים. (רש"י).
כלומר יש פה פשוט איסור להטיל מום בגוף כביטוי לאבל. והדבר גם ברור מתוך המשך הפסוק.
אבל במסכת יבמות אנחנו מוצאים הצעה אחרת תתגודדו – "אמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן, איקרי כאן: "לא תתגודדו" – לא תעשו אגודות אגודות (מסכת יבמות י"ג ע"ב-י"ד ע"א).
ריש לקיש מציע לקרוא את זה אחר – לא תעשו אגודות אגודות – מלשון גדודים. לא תתגודדו – לא להתגודד.
האמרה הזו של ריש לקיש נמצאת בפסקה העוסקת במחלוקת שבין בית הלל לבית שמאי והאם האחרונים המשיכו לנהוג כדרכם, גם כאשר נקבעה ההלכה כבית הלל. כלומר האם המחלוקת לא יושבה או לא הגיעו לפשרה, אלא התפצלו לאגודות אגודות . לפיצולים ממוסדים.
והפרשנות היצירתית הזו נותנת לנו מבט חז"לי למציאות אקטואלית – האם אסור שיהיו מחלוקות ופיצולים ביננו? האם אחדות ישראל חשובה יותר מכל? כל מי שמוחה או רוצה שיהיה אחרת הוא בוגד ואנרכיסט?
נמשיך לקרוא במסכת:
אמר אביי: כי אמרינן "לא תתגודדו" – כגון שתי בתי דינים בעיר אחת, הללו מורים כדברי בית שמאי (ב"ש) והללו מורים כדברי בית הלל (ב"ה), אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות – לית לן בה (=אין לנו בה, אין כזה).
אומר אביי – אי אפשר שיהיו שתי מערכות חוקים שונות בעיר אחת, אבל בכל עיר בנפרד – אפשר גם אפשר!
כלומר –אפשר להחזיק בדעות שונות, אפשר שתהיה מחלוקת ומנהגים שונים ופרשנויות אחרות ל'תורה' במקומות שונים. אבל כאשר מדובר בחוק – במקום אחד, בקהילה אחת – יש רק חוק אחד.
ולמה? – התשובה מגיעה בפסוק הבא:
" כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה."
בבת מצווה שהנחיתי לאחרונה, שיתף אותי הסבא בדבר תורה נהדר לעם סגולה – סגולה מלשון הסתגלות. אנחנו עם שיודע להסתגל למציאות נתונה.
ואם נצרף את הפירוש הזה לאמירה של אביי, הרי שהמסר החזל"י ברור – אל תתגודדו – מותר להחזיק בדעות שונות אבל עלינו לעשות את הבלתי יאומן, להחזיק את המקל משני קצותיו – להיות מסוגלים לחיות ביחד, תחת חוק אחד – כי עם קדוש אתה לה' אהליך.
ואיך נדע מהו החוק ה'אחד' הנכון? זוהי הלא שאלת השאלות!
הרמז נמצא, אני חושבת, כמה פסוקים קודם בפרשה שלנו:
כִּי-יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא, אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם; וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת, אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתָּם—וְנָעָבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע, אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא, אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם, הַהוּא: כִּי מְנַסֶּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם.
וכדי להבין משפטים אלו צריך לחזור לתחילת פרשה 'ראה':
רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. אֶת-הַבְּרָכָה–אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים–אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.
האם היום, בחודשיה האחרונים של שנת תש"ף, אנחנו, עם הסגולה, יכולים לנסח כללי משחק, כלומר חוקים, שכולנו כפופים להם? שאין מעליהם אלא ישות נשגבת אחת. שאין כאלו מעל לחוק או שיש לגבם חוק אחר?
אני רוצה להאמין שכן. שיש דרך כזו בה מסתגלים לחיות עם מחלוקות, עם קהילות שונות ועם דעות שונות אבל שחיים תחת כללי משחק ברורים ואחידים.
מי יתן ולא נתגודד אלא נסגל כוחותינו ללכת בדרך היושר והאמת, הצדק והצדקה. נסתגל לדרך של ברכה ולא קללה.
שתהיה לכולנו שבת שלום.
