פרשת צו נקראת לרוב ב'שבת הגדול', היא השבת שלפני חג הפסח.
כידוע, הציווי המקראי על הפסח, מלבד אי אכילת חמץ הוא הקרבת קורבן – קורבן הפסח.
"וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם… וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה, צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות י"ב)
משה מצווה כל משפחה ומשפחה לקחת שֶה בי' בניסן, לשמור עליו עד י"ד בניסן, ואז בשעת בין הערביים לקיים את מצוות הקורבן ולאכול אותו- מצות על מרורים. היהדות הרבנית שאחרי החורבן המירה את קורבן פסח בליל הסדר.
נדמה לי שלא במקרה המדרשים של פרשת צו, פרשה הממשיכה את הוראות הקרבת הקורבנות לכהנים, שואלים עצמם לטעם הקורבנות ואומרים, בין היתר, כך:
א"ר יהושע בן לוי: בוא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה. שבשעה שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה – שכר עולה בידו, מנחה – שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר: "זבחי אלהים רוח נשברה" (תהלים נא); ולא עוד, אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר: "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" (שם). [מסכת סוטה, דף ה' ע"ב].
מזמור נ"א, אותו ר' יהושע בן לוי מצטט, מלא בביטויים שנלקחו אל התפילה, פסוקים י"ז-כ' מוכּרים לנו בהקשרים נפרדים, אך שימו לב כיצד הם באים בטקסט המקראי :
יז אֲדֹנָי, שְׂפָתַי תִּפְתָּח; וּפִי, יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ.
יח כִּי, לֹא-תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה; עוֹלָה, לֹא תִרְצֶה.
יט זִבְחֵי אֱלֹהִים, רוּחַ נִשְׁבָּרָה:
לֵב-נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה– אֱלֹהִים, לֹא תִבְזֶה.
כ הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ, אֶת-צִיּוֹן; תִּבְנֶה, חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם
אומר הרשב"ץ (ר' שמעון בן צמח דוראן, מאה 14-15 באלג'יריה): "ולזה אמר דוד כשחטא בענין בת שבע והיה מזיד ולא היה מתכפר לו בקרבן: 'אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתיך. כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה. זבחי אלהים רוח נשברה' פירוש כי יותר מכפרת התפלה בלב נשבר, מהקרבנות. כי המתפלל בשברון לב מקריב חלבו ודמו" (מגן אבות, פרק א' משנה ב').
השיר המיוחס לדוד, נכתב לאחר שנתן הנביא מוכיח את המלך במשל כבשת הרש על מעשיו עם בת-שבע וגרימת מותו של אוריה בעלה. דוד מפנים את חומרת מעשיו, ומבין כי רק בקשת מחילה מתוך הכרה ולב שבור, ולא זבחים ועולות, הם אלו שיכפרו על חטאיו.
כמה פסוקים קודם – משורר המלך בכאב: "לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אֱלֹהִים; וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי. אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ; וְרוּחַ קָדְשְׁךָ, אַל-תִּקַּח מִמֶּנִּי."
מי יתן והפסח הזה, מי יתן ויפסח הנגיף על כולנו.
מי יתן ולכולנו, בזכות המצב שכולנו נמצאים בו עתה, בזכות אותה רוח נשברה ולב נשבר ונדכה, יבּרֵא לנו לב חדש וטהור ורוח חדשה תיכון בקרבנו – רוח של חירות, של כנות, של אחוה ושל ענווה.
שתהיה לכולנו שבת של שלום
