ברוב השנים, פרשה זו, האחרונה בספר במדבר, מוצמדת לפרשה הקודמת לה – פרשת מטות.

השנה היא מקבלת מקום עצמאי של כבוד. ומכאן החלטתי כי הפעם אעצור ממש בתחילת הפרשה, כלומר אחנה מעט לפני שניסע לספר הבא –לספר דברים.

וכך נפתחת הפרשה שלנו: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לְצִבְאֹתָם:  בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם–עַל-פִּי יְהוָה; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם. וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן:  מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח, יָצְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה–לְעֵינֵי, כָּל-מִצְרָיִם. וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים, אֵת אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה בָּהֶם–כָּל-בְּכוֹר; וּבֵאלֹהֵיהֶם, עָשָׂה יְהוָה שְׁפָטִים. וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵרַעְמְסֵס; וַיַּחֲנוּ, בְּסֻכֹּת. וַיִּסְעוּ, מִסֻּכֹּת; וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם, אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. וַיִּסְעוּ, מֵאֵתָם, וַיָּשָׁב עַל-פִּי הַחִירֹת, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן; וַיַּחֲנוּ, לִפְנֵי מִגְדֹּל. וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת, וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ-הַיָּם הַמִּדְבָּרָה; וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, בְּמִדְבַּר אֵתָם, וַיַּחֲנוּ, בְּמָרָה.

וכך רשימת החניות והנסיעות ממשיכה וממשיכה. 42 פעמים (!) בסך הכול.

פירוט רשימת התחנות בדרך ארבעים השנה במדבר– ניחא. אבל מדוע צריך לשוב ולחזור על כל מקום פעמיים?

כותב רש"י:"ויסעו מרפידים – מה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר נאמר כי ברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו! אלא, מקיש נסיעתם מרפידים לחנייתם במדבר סיני. מה חנייתן בתשובה, אף נסיעתן בתשובה". רש"י הולך בעקבות התלמוד ואומר כי בכל פעם שבני ישראל עצרו וחנו, ניתנה להם האפשרות לחזור בתשובה. והם אכן עשו כך, אפילו אם זה היה אך לזמן קצר. עד לפעם הבאה.

הרמב"ן הולך על כיוון פרשני פשוט – "ולא הבינותי זה, שכך נאמר בכל המסעות "ויחנו באלים, ויסעו מאלים", "ויבואו אל מדבר סין"  "ויסעו ממדבר סין ויחנו ברפידים", וכן כל פרשת מסעי. וירצה הכתוב לפרש שלא היו חניות אחרות ביניהן (רמב"ן שמות פרק יט פסוק א).

כלומר כל מה  שרצה הכתוב הוא לוודא שתיעוד המסלול  נשמר במדויק והקורא או המאזינה יבינו שלא היו חניות ביניהן.

למה זה חשוב?

רש"י יכול מציע הסבר –

"אלה מסעי – למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות. צא מהם י"ד, שכולם היו בשנה ראשונה, קודם גזירה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה. שמשם נשלחו המרגלים … ועוד הוֹ צא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן, מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים. נמצא שכל שמונה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. זה מיסודו של רבי משה הדרשן.  (רש"י במדבר פרק לג פסוק א).

רש"י אומר כי ברושם ראשוני אפשר לטעות ולחשוב כי בני ישראל מטלטלים ממקום למקום, אך הדיוק בתחנות מאפשר לנו לעקוב אחר התקדמות בני ישראל ולראות כי למעשה בני ישראל אחרי השנה הראשונה בה  באמת עברו ארבע עשרה פעם ממקום למקום, בהמשך התקופה, הם נעו רק בערך פעם בשנתיים לאורך 38 שנה. החישוב נשמע הגיוני – כל פעם שבני ישראל יכלו להרגיש טיפה יותר מדי "בני המקום", הם נצטוו לארוז מטלטליהם ולהמשיך בדרך. אך הקב"ה, בחסדיו הרבים, אפשר להם מסע יחסית נח. בו יש אפשרות לעצור, לאזור כוח ומשאבים ורק אז להמשיך בדרך.

ואולי בחזרה להצעה הראשונה של רש"י – החניות הן אלו שאפשרו לבני ישראל לעשות תשובה. "ויסעו,ויחנו…ויסעו ויחנו".  בטרם ממשיכים בדרך יש הזדמנות לעצור, להשתהות, לחשב מסלול מחדש. חודש אב יתחיל מחר. חודש שבתשיעי בו יש תחנת עצירה. לחנות, להסתכל סביב. לראות עד היכן הגענו ולאן אנחנו מעוניינים להמשיך. ולא כיחידים. התחנה הזו של ט' באב היא תחנת עצירה להתבוננות קולקטיבית.

ההבנה הזו מגיעה גם היא מ"ויסעו ויחנו":" חזקיה אמר אחרת: גדול השלום שבכל המסעות כתוב: "ויסעו ויחנו" (במדבר ל"ג) – נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. כיון שבאו כולם לפני הר סיני נעשו כולם חנייה אחת , זהו שכתוב: "ויחן שם ישראל" (שמות י"ט). "ויחנו שם בני ישראל" אין כתיב כאן, אלא "ויחן שם ישראל" אמר הקב"ה הרי שעה שאני נותן תורה לבָּני" (ויקרא רבה פרשה ט סימן ט).

לעומת ה"ויסעו ויחנו" –בו כל העם נוסע במחלוקת, כלומר כל אחד לפי שבטו, למרגלות הר סיני – ויחן שם ישראל. המחלוקות נעלמות. הפערים מצטמצמים. יש חזון אחד משותף. רק אז ניתן לתת ולקבל את התורה.

האם אנחנו מסוגלים לחנות? לחזור בתשובה? לנסח חזון אחד משותף לחברה הישראלית? חזון שיאפשר גם מחלוקות וגיוון אך יצעיד אותנו ביחד ולא יקרע אותנו לגזרים?

מי יתן ותהיה לנו חניה נעימה ושבת של שלום.

הרב אלונה ניר קרן