אחת הפרשות החשובות ביותר בתורה, מעמד הר סיני, קבלת עשרת הדברות, נושאת את שמו של איש לא יהודי. חותנו של משה, יתרו.

מי הוא יתרו? כהן מדיין, עובד עבודה זרה, בו פוגש משה כאשר בורח ממצרים בצעירותו, ונושא את בתו, ציפורה, לאישה. יתרו הוא זה שטיפל באשת משה, ציפורה, ושני בניו, בזמן שמשה היה עסוק בלהוציא את עם ישראל ממצרים. וכעת, כאשר המשימה הושלמה, ובני ישראל נמצאים במדבר סיני, יתרו רוצה לאחד את המשפחה ולכן מגיע לפגוש את משה במחנה. הוא יכול היה לסתפק רק בזה, או רק בלהיות אורח אצל בתו וחתנו, אך זה לא המצב. ראשית כל, יתרו מברך את ה' אשר העלה את בני ישראל ממצרים, באומרו:

" וַיֹּאמֶר֮ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת־הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד־מִצְרָֽיִם׃ עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל יְהוָ֖ה מִכָּל־הָֽאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם׃" (שמות יח', י-יא)

כבוד גדול לאלוהי ישראל, שכהן מדיין מברך אותו על פועלו.

מיד לאחר מכן, יתרו מתבונן ובוחן מקרוב את מציאות חייו משה, ואף נותן לו עצות. יתרו רואה כי משה מנהל מערכת משפט לבדו, בצורה ריכוזית:

"וַיַּרְא֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה לָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹשֶׂה֙ לָעָ֔ם מַדּ֗וּעַ אַתָּ֤ה יוֹשֵׁב֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְכָל־הָעָ֛ם נִצָּ֥ב עָלֶ֖יךָ מִן־בֹּ֥קֶר עַד־עָֽרֶב" (פס' יד),

בפסוקים הבאים יתרו מייעץ למשה להנהיל שינוי ולהאציל סמכויות, אחרת לא יחזיק מעמד לאורך זמן כי לא טוב היות האדם לבדו. לדעתי במעשה הזה של יתרו יש שתי כוונות טובות. האחת – יתרו אוהב את משה, חתנו. הוא חשוב ויקר לליבו, הוא רוצה לשמור עליו ולחזק אותו למען יאריך ימים ויהיה בן זוג ואב נאמן לילדיו ולאישתו. השנייה, יתרו מתבונן במשה המנהיג מהצד, ומציע לו מחכמתו על מנת שיהיה למנהיג טוב יותר, יעיל יותר ואהוב יותר.

משה מקשיב לחותנו ואכן משנה את השיטה, הוא ממנה שרי אלפים ושרי מאות ומנחיל מערכת משפט שמתאימה לגודל העם באותה העת.

משה, ערב מתן תורה,  הוא מנהיג ותיק ומנוסה. הוא לא חייב להקשיב לעצות של אחרים, בטח לא של אנשים זרים, ובטח לא לחותנו. זוהי הזמנה לחשוב על עצמינו. האם אנחנו אוהבים שנותנים לנו עצות בלי שביקשנו? ועוד אנשים זרים? כיצד אנחנו מגיבים בסיטואציות כאלה, שהרי בטח קורות לנו, כי בתוך עמינו אנו חיים. עם שאוהב לתת עצות, תמיד ולכולם. משה מלמד אותנו כאן שיעור חשוב לחיים. לא רק שהוא לא דוחה את התערבותו של יתרו, אלא הוא מקשיב לו קשב רב ופועל על פי עצתו. משה מלמד אותנו שניתן ללמוד ולהרוויח מכל אחד, כמו שמלמד אותנו החכם, בן זומא, במסכת ברכות: "איזהו חכם? – הלומד מכל אדם, שנאמר: 'מכל מלמדי השכלתי".

עוד רגע יחול האירוע המכונן של עם ישראל, מתן תורה וקבלת עשרת הדיברות. עוד מעט נקבל את הזכות הגדולה להשתייך לעם המקבל את הערכים המרכזיים שיחוללו שינויים דרמטיים בתולדות העולם והאנושות כולה. כך כתוב על הרגע הזה, האחד לפני, דבר ה' לעמו הנבחר:

"וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִֽהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ׃ וְאַתֶּ֧ם תִּֽהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּֽהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ" (פרק יט', ה-ו)

לרגע הגדול הזה מתלווה גם חשש. פחד ממשי, שעצם הבחירה בנו, להיות העם הנבחר, עם סגולה, יעלה לנו לראש, ואולי נהיה כל כך מלאים  ומסוגרים בעצמנו שלא נדע לראות את האחר ולהקשיב לו, קל וחומר כשמדובר במישהו שלא "משלנו", לא מבני עמינו. בדיוק בשביל שזה לא יקרה, אנו צריכים את יתרו. זה השיעור הגדול של הפרשה הזאת. התורה ניתנה לנו מן השמיים. עשרת הדברות הן דבר ה' מפורש. אבל לפני הכל וקודם כל, הציווי העיקרי הוא – היה בן אדם. היי בת אדם. לראות כל אדם באשר הוא, להקשיב וללמוד מכל מי שבא בדרכנו, זהו תנאי ממשי לקבלת התורה במעמד הר סיני ובכלל.

הדרשה שלי השבוע מוקדשת לשבת הרבנות הישראלית. כבוגרת בית המדרש, מבית היוצר של מכון הרטמן והמדרשה באורנים, אני משתתפת במגוון רב של אירועים אשר מובילים רבנים, רבות ורבניות, בוגרי ובוגרות בית מדרשנו, כל אחד ואחת במרחב גיאוגרפי שונה, פרוס על פני כל הארץ, בקהילות החיים שלנו, כחלק משבת הרבנות הישראלית במרחב הציבורי. בהיותי לומדת השנה גם בבית המדרש של התנועה הרפורמית, בהיברו יוניון קולג', בחרתי בסיום דבריי, להפנות מבט ולהאיר זרקור על שינוי חשוב שנעשה בנוסח תפילת "עלינו לשבח", בסידור החדש של התנועה, סידור "תפילת האדם", בעריכת מורותיי, הרבה פרופסור דליה מרקס והרבה ד"ר אלונה ליסיצה.

"עלינו לשבח לאדון הכל" זו תפילה עתיקת יומין. מקורה ככל הנראה במסורות הקשורות לתפילה בראש השנה ויום כיפור, לאחר מכן נכנסה אל תוך תפילות השבת, משם אל תפילות היום-יום, עד שהפכה להיות התפילה החותמת של שלושת התפילות היומיות, שחרית, מנחה וערבית. שלוש פעמים בכל יום אומרים בנוסח המסורתי של הסידור את המילים:

"עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל, לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית, שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם, וגוֹרָלֵנו כְּכָל-הֲמוֹנָם, שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק, וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ"

במשך מאות רבות מאות של שנים, הנוסח המסורתי של תפילה זו מבקש מאיתנו לומר מילים ולכוון למציאות שמנוגדת לשיעור הגדול שמלמד אותנו משה. להודות לקב"ה ש"לא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה…" וכו', זאת לא הייתה כוונת המשורר בקריאה שאני מציעה. אמנם הובטח לנו בפרשה שנהיה "עם סגולה" אבל לא נאמר בשום מקום שבעקבות הבחירה בנו, עלינו לזלזל בשאר עמי עולם ולהודות לקב"ה שאנו לא נמנים איתם. יתרו ומשה מלמדים אותנו כי כל בני האדם כולם, יהודים ולא יהודים כאחד, כולנו נבראנו בצלם אלוקי, וככאלה עלינו לשבח ולהודות לבורא עולם על כך שנתן לנו (לכולנו) חיים ובחר בנו (היהודים) לייחד ולפאר את שמו ומעשיו בעולם. ברוח הדברים האלה, שינו עורכות הסידור שלנו, את הנוסח המסורתי של התפילה לשני נוסחים אפשריים אחרים:

"עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית, שנתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו או שבחר בנו לייחד את שמו וקרבנו לעבודתו".

למרות שקשה לי, ברמה האישית, לשנות הרגלים, אני מברכת על השינוי הזה בנוסח התפילה, כי ללא ספק מילים אלה מתאימות הרבה יותר לדרך אותה אני מבינה את היותי חלק מ"עם סגולה".

אני מודה ליתרו על פועלו ועצתו למשה, ואני מודה למשה על הבחירה להקשיב לחותנו. אני מודה על הזכות לחיות בעולם שמאפשר ללכת בדרך אליה נועדתי אבל גם מאפשר להסתכל הצידה כדי ללמוד מכל איש ואישה, ועל האפשרות לשנות ולהחליף, בשיקול דעת והתאמה, ישן בחדש, ולתקן כל הזמן את המעוות.

לצד "עלינו לשבח" המסורתי בסידור, מופיעות גם מילותיה של מרשה פלק: "…כי בכוחנו לבנות ולתקן ובידינו להצמיח גאולה. ביום ההוא ישכנו לבטח כל באי עולם".

שבת שלום

הרבה לאנה זילברמן – סולוביי