השבוע אני מתכבדת לחלוק עימכם את מילותיה החכמות של הרבה אסנת אלדר. הדרשה הבאה נכתבה בשבוע המאבק לאלימות בנשים (19.11.2018)

וַתֵּצֵא דִינָה / הרבה אסנת אלדר

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר הַחִוִּי

נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ

ותצא

לצאת- לעבור מפנים לחוץ, לעזוב, להתפרסם, להופיע, לבלות, להסתיים. מסופקתני אם חשבה דינה על כל הפירושים של המילה לצאת, טרם יצאה לראות בבנות הארץ. אני חושבת עליה משתעממת באוהל, בודדה בין אחד עשר אחים, זה עתה ולעת עתה הסתיימו נדודיה ואביה נטה אוהלו בפאתי העיר שכם, בחלקת אדמה שאותה רכש. דינה העזה ויצאה מתחום המרחב הפרטי של המשפחה המורחבת אל התחום הציבורי. יציאתה זו עוררה בקרב חכמים רגשות שונים ומגוונים. יש שכינוה יצאנית[1], במעין גזירה שווה לדברי אחיה מאוחר יותר "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ" (לד, לא). בבראשית רבה[2] , כמו גם בדברים רבה[3] בדיון על בריאת האישה

מן האיש, קבעו חכמים, בין יתר קביעותיהם, כי האישה לא נבראה מהרגל, שלא תהיה רגלה פורסת, כרגלה של דינה, כלומר זו שמרבה ללכת וסופה ידוע. לא אצל אלה ולא אצל אלה עוררה הפרשה את רגש החמלה.

דינה שהעזה לעבור בין המרחבים (מהפרטי לציבורי), איבדה את קולה, אם היה לה, והפכה להיות אוביקט עליו מופעלים כוחות אלימים- שכם בן חמור ששכב איתה ועינה אותה ומנגד אחיה, שמיהרו לנקום את נקמתה, זו שלא ביקשה לנקום.

אני רואה אותה חוזרת לאוהלה, בגדיה מקומטים ומכותמים בדמה, רגבי עפר בשערה, צעקה כלואה בגרונה ועיניה תוהות, מחפשות אחיזה. נשכחת היא באוהל, בשעה שאחיה מחזירים לעצמם את כבודה הגזול, באמצעות רצח עם אכזרי.

בת לאה

כאימה כן בתה, נאמר על שתיהן. מפרש רש"י, בת לאה, "ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת "בת לאה" שאף היא יצאנית היתה שנאמר "ותצא לאה לקראתו" (ועליה משלו המשל "כאמה כבתה"[4])"[5].

אני חושבת על האם לאה, שקמה בבוקר, במקום זר, עם איש שהתרגלה לקרוא לו בעל, מסביבה מתרוצצים אחד עשר ילדים, לא כולם שלה. והיא מחפשת את בתה, יחידתה, זו שאהבה, שילדה ליעקב. שעות משוטטת כסהרורית במחנה, לחפש את ילדתה הקטנה, ולא יודעת שבאותן השעות ממש, ילדתה הקטנה נאבקת באיש,שישנה את חייה לעד. אני רואה אותה מוחה את דמעותיה, ליבה נהפך בקרבה. היא חרדה לקראת הבאות.

לראות בבנות הארץ

להכיר חברות חדשות, לראות בבנות העיר במלבושיהן ובתכשיטיהן[6], לחול במחולות[7], לשוטט בשכונה, לעבור את גן העצמאות ברגל, בחושך. כמה תמימות יש במשפט הקצר הזה. כמה מוקדם היא נגמרה.

וַיַּרְא אֹתָהּ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ.

ריבוי פעלים- אמצעי אמנותי. מטרתם של הפעלים היא להדגיש רעיון, לזרז, להביע התרגשות. וַיַּרְא וַיִּקַּח וַיִּשְׁכַּב וַיְעַנֶּהָ

דינה

פשוט דינה. ארבע אותיות, שתי הברות. דינה, לא אצמיד לשמך מילים כאונס או כפרשה, לא אנסה להבין את המניע ליציאה מן האוהל, לא אבדוק מה לבשת באותו היום, לא אשאל איך לא זיהית את הסכנה.

דינה, אני רוצה להחזיר לך את שמך, שנלקח ממך, שהולאם לצרכים פוליטיים, לצורכי נקמה ושלטון. לבטל את חריצת הדין, להפוך אותך לזו שדנה ולא זו שנידונה.

רוצה להחזיר לך את קולך, את זהותך, את מי שהיית, את מי שאת.

זמן קצר לפני שנפגעת, לפני שחוּללת, יצא אביך, גם הוא, מהמרחב הפרטי, אל מרחב גבולי, אל גדות נהר יבוק. גם אותו לא אשאל, מה הניע אותו לעזוב את המחנה באמצע הלילה ולצאת מתחום אחד ברור, לתחום אפור ומסוכן. כל הלילה נלחם במי שיתברר להיות כמלאך ה', ויכול לו. לפנות בוקר, כשהחמה עלתה על נהר יבוק, קיבל אביך את שמו- ישראל. באחת שונתה זהותו העקמומית והנפתולית והוא הפך לאיש ישר- אל.

מאבקו ההירואי ידגיש כעבור ימים ספורים את מאבקך הנחוּת. שכן, אינך אישה מאורסה ואינני יודעת אם צעקת. אני יודעת שלא היה לך מושיע[8]

סיפורך, דינה, הוא סיפור מפלצתי קלאסי שמקבע, בעיקר נשים, בתוך המרחב הפרטי של הבית. אחרי שמלאת תפקידך בסיפור, הועלמת ממנו, לעד.

בימינו, דינה, לפעמים המפלצת חיה איתנו באותו מרחב פרטי, שאמור להיות מוגן. אין לה קרנים, למפלצת, לא קוראים לה שכם והיא לא בת חמור, היא לא שייכת בהכרח לעם אחר, ללאום אחר ואי אפשר לתלות את מעשיה המפלצתיים בזרותה. היא גם לא תמיד מפלצת. כי מי תתחתן באופן מודע וחופשי עם מפלצת. אנחנו

חיות בעידן אחר, כך חשבנו.

כולנו בנותייך, דינה.

גם אם יש הגדרה מילונית ומשפטית צרה לאלימות, הרי מנעד התחושות שהיא מעוררת רחב וכרוך סביב השדה הסמנטי של מילים כמחנק, סגר, מצור, פחד, דריכות. שלא כמו בהירות האלימות שחווית, אלימות בין בני זוג, היא ספירלית, מתחילה במילים פוגעניות, ממשיכה בניתוק מחברים וממשפחה. יש בה, באלימות הזו המון בדידות, חוסר אונים ובושה גדולה, שלא יֵדעו, שלא יראו, שלא יכאב. וזלזול, המון המון זלזול. ואז זה מחמיר. חלק מהנשים חיות חיים שלמים בכלא של ביתן, שורדות מציאות בלתי אפשרית, ארעית ומבלבלת.

מקלט לנשים מוכות, איזור בקעה, תחילת שנות ה 2000- , שם התנדבתי. נשים שחולצו מהמרחב הפרטי והוצאו למרחב הציבורי, לשם הגנה. אלה נשים ממגזרים שונים, דתות שונות, חלקן עם ילדים, חלקן לא. נשים משכילות ושאינן, לחלקן יש כסף, לחלק אין. המשותף להן, הוא האלימות. הן חיות בחדרים משותפים עם נשים אחרות ומשתפות במילים שבורות ובבליל של שפות את סיפורן האישי על האלימות שהן חוות. מגדל בבל של סיפורי זוועה. הן חיות במקלט, שהוא כלא, נעלמות ושקופות.

מדוע העלימו אותך מהסיפור? מה בנוכחותך גרם למשפחתך לאי נוחות, לבושה, לחוסר אונים?

את הנשים מבודדים להגנתן. למרות הטיפול המסור של עובדות ועובדי המקלט, רוב הנשים חוזרות אל המוכר והידוע. נכון לכתיבת שורות אלה נרצחו 24 נשים מתחילת 2018 . יותר מ 160- נשים בעשור האחרון.

אז, את שואלת דינה, אם דבר מה השתנה מאז שחוללת?

ואת יום המאבק באלימות נגד נשים. אז ME TOO החודש אנחנו מציינות מעט יותר משנה (4 שנים היום)  למחאת לשאלתך, דינה, המודעות גבוהה יותר משהיתה. קמו קבוצות מחאה של נשים וגברים ברחבי הארץ, גבריםונשים פוגעניים הושעו מעמדות מפתח במקומות עבודה שונים.

דברים משתנים, אבל נראה לי דינה, שהטרמינולוגיה עוד לא השתנתה. משום שאם לנצח תיקשר יציאתך ביצאנותך, לכאורה, ואם ימשיכו אנשים לדון באורכי המכנסיים שמותר לבנות להגיע איתם לבית הספר,ואם ימשיכו לומר, שנשים לא אשמות באלימות שהן חוות, אבל ישאלו שאלות על מצבן הנפשי, על בדידותן החברתית, על השכלתן, מקצוען ומצבן הכלכלי, הרי שהמחאה לא תגרום לשינויים תחוקתיים.

אם נשים מוכות ממעמד סוציו אקונומי נמוך לא 'עוברות את מסך' הפייסבוק ואם לא נצליח להרחיב את יריעת ההשפעה מעבר למרחב הווירטואלי ולסייע במישרין לנשים ממגוון מוצאים ורקעים, הרי שהמחאה לא תפסיק את מעגל האלימות העובר פעמים רבות מדור לדור.

היֹה היתה ילדה, בת לאה ויעקב, אחות לראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון וגם לדן, נפתלי, גד, ואשר. אחותן ובת דודתן של יוסף ובעתיד גם של בנימין. אשר יצאה לפגוש חברות חדשות במקום מגוריה החדש. לאסונה, היא נאנסה. וכשחזרה לביתה, חיבקוה אחיה והוריה. ספגו את דמה ואת דמעותיה. האכילוה והשקוּה. סיפרו לה כי האלימות קרתה לה, שהיא לא אשמה. זו אלימות שהגיעה אליה, אבל לא הגיעה לה. בחלוף השנים היא היתה אשת איש, אימא, אשה משכילה, אשה מוערכת. האונס היה לחלק מעברהּ, אבל לא עיצב אותה. שמה היה דינה. כולנו בנותיה ובניה.

 

[1] 1 בראשית רבתי, פרשת וישלח, לד, א ותצא דינה. א"ר יהודה ב"ר שלום צריך אדם שיזהיר את אשתו שתהא צנועה ותעמוד בתוך ביתה ולא תהא יצאנית.

[2] בראשית רבה, (תיאודור אלבק), פרשת בראשית, יח

[3] דברים רבה (ליברמן), פרשת כי תצא, יב

[4] בראשית רבה (וילנא) פרשת וישלח, פ: אמרו ליה א"כ לאה אמנו זונה היתה, אמר להם ותצא לאה לקראתו וגו', יצאת מקושטת כזונה לפיכך ותצא דינה בת לאה.

 

[5] רש"י על בראשית לד, א

[6] אברבנאל על בראשית לד, א

[7] בחג ה' בשלה, נהגו הנערות לחול במחולות. בני שבט בנימין, שנאסר עליהם לשאת נשים מבנות ישראל (אחרי מעשה פלגש בגבעה) הצטוו לארוב להן בכרמים, לחטוף אותן ולהינשא להן בכוח. כך נכתב בשופטים כא, כ- כא: "ויצו (וַיְצַוּוּ), אֶת-בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמרֹ: לְכוּ, וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת-שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחלֹוֹת וִיצָאתֶם מִן-הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן". אלשיך על ירמיהו לא מרחיב: "מאז נשמדה מבנימן אשה, והיה בצאת בנות שילו לחול במחולות, היו יוצאים בני בנימן וחוטפין מהן לנשים, וכן נשאר שנה שנה בט"ו באב"

 

[8] דברים כב, כז