והפעם לכבוד רגע המאבק בין יעקב למלאך – אני מתכבדת להביא קטע מתוך הספר מבוסס הבלוג: "אמנות כפרשנות: פרשת השבוע בראי האמנות"  מאת יעל מאלי בהתבוננות ביצירה: יעקב נאבק במלאך (1659)   (http://yaelmaly.blogspot.com/2014/12/blog-post.html) 

 

רמברנדט ואן-ריין (1669-1606) הרבה לעסוק בנושאים תנ"כיים, כמו רבים מאמני הולנד במאה ה־17. יצירותיו מתייחדות בהתבוננות רוחנית מעמיקה. התמונה המתארת את יעקב נאבק במלאך נחשבת לאחת המשובחות שביצירותיו המקראיות. האמן בחר להציב את המלאך גבוה מעל ראשו של יעקב. מראהו בהיר, רך ונשי. פני המלאך הם הפנים היפים ביותר בכל ציוריו של רמברנדט (יש הסוברים שהאמן תיאר את המלאך באמצעות דיוקנו המיופה של בנו היחיד, טיטוס). ראשו מוקף עטרה של תלתלים סבוכים. המלאך תומך בעורפו של יעקב בידו הימנית ולופת את מותנו בידו השמאלית. רק הברך הימנית של המלאך, הנצמדת לסלע ולוחצת את גופו של יעקב, מזכירה את המאבק ואת הפגיעה בכף ירך יעקב.

המלאך מתבונן ביעקב מבעד לעפעפיים מושפלים, הזוהרים באור שמימי רך. מבטו המרוכז מלא חמלה. הגלימה הלבנה שלו מוסיפה לסצנה נופך מיסטי וחלומי. הכנפיים הפרושות משתלבות ברקע הכהה, האופייני ליצירותיו של רמברנדט. שני המשולשים שיוצרות הכנפיים מאחדים את הדמויות. הכנפיים נראות כמגוננות על ראשו של יעקב. המלאך כביכול בוקע מתוך החושך.

את האווירה הרוחנית־חלומית מחזקת דמותו עצומת העיניים של יעקב. שרירי גבו וכתפיו מתוחים, הוא לוחץ את גופו כנגד גופו של המלאך, אך לא ברור אם הלחץ הזה מביע מאבק, חיבוק או הישענות על ירך המלאך.

האם רמברנדט מתאר את הרגע שבו המלאך תובע מיעקב "שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר" ויעקב משיב "לֹא אֲשַֽׁלֵּחֲךָ כִּי אִם־בֵּרַכְתָּֽנִי"? ואולי זהו רגע הברכה עצמו: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל כִּֽי־שָׂרִיתָ עִם־אֱ־לֹהִים וְעִם־אֲנָשִׁים וַתּוּכָֽל"

הפער בין עיניו הפקוחות של המלאך לבין עיניו העצומות מתוך קשב של יעקב תומך בהבנה כי רמברנדט בחר לתאר את רגע ההשלמה של מאבק זה. הרגע שבו יעקב עדיין אוחז במלאך, אך גם נשען עליו בתנועה מחבקת. יעקב מכריח את המלאך לברכו, אך מקבל את הברכה בענווה.

אמנם המלאך מכונה “איש“, דמות גברית לכאורה, אך רמברנדט בחר לרמוז כאן על ניגוד גברי־נשי. יעקב מתואר כגבר חסון, כהה ומזוקן, מעין ארכיטיפ גברי. לעומתו, למלאך תווי פנים בהירים, רכים ונשיים. האחיזה של המלאך ביעקב מזכירה חיבוק אִמהי.

חייו של רמברנדט היו רצופים משברים ואסונות אישיים. הוא איבד את ביתו, את כל הונו ואת מעמדו כאמן נערץ. שתי נשותיו וילדיו הקטנים מתו עליו בחייו. בימים אלו קראתי את אחת הביוגרפיות שנכתבו על רמברנדט, ביוגרפיה המיוחסת לרופא האישי שלו. מה הופתעתי לגלות שהסופר (צאצא של הרופא) מתאר שבשעת חייו האחרונה ביקש רמברנדט מרופאו להביא את ספר התנ"ך ולקרוא בפניו את סיפור מאבק יעקב עם המלאך. כך כותב המחבר:

כשהגעתי למקום [לסוף הקטע בבראשית] התנועע החולה. הפסקתי, הסתכלתי בו וראיתי איך הוא מרים את ימינו, מאהיל בה על עיניו. אחר-כך נעו שפתיו ושמעתיו לוחש:

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.. אך הוא לא נכנע והוסיף להיאבק, או כן, הוסיף להילחם – זה רצון האל, כי נוסיף להילחם עד עלות השחר."

אחר רצה לפתע להתרומם בבת אחת, אך לא יכול, הביט בי חסר-ישע, כמצפה לתשובה ממני, ביודעו שלא אשיב לו.

"ויאמר: לא יעקב יאמר עוד לך כי אם רמברנדט". ושעה שאצבעותיו הגרומות הזקנות, מלוכלכות בדיו ובצבע צנחו על חזהו – "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל"…

(הנדריק וילם ואן-לון, חיי רמברנדט ואן ריין, עמ' 198 )

 

נדמה כי כולנו מוצאים עצמנו נלחמים-מחובקים עם חלקים בנו – אלה שמאתגרים אותנו ובה-בעת שומרים עלינו.

מי יתן ונוכל. שבת שלום!

 

עוד אמנות על פרשת "וישלח" ופרשות אחרות ב: http://yaelmaly.blogspot.com/