דבר תורה לפרשת ויקרא

חודש ניסן טוב לכולנו,

ולמרות שהפיתוי להתייחס לנגיף, או לשאלה איך חוגגים חג של חירות בזמן שאנו מוגבלים בתנועתנו במרחב, אני רוצה דווקא ללכת למחוזות השגרה. לקריאה השבועית בפרשת השבוע. הפרשה הראשונה של ספר ויקרא היא פרשת ויקרא.

מצאתי שם משהו ששימח את ליבי. בין כל ההוראות על הקרבת הקורבנות, בחלק המדבר על קורבן מנחה, כתוב כך: " וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה–סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ; וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. וֶהֱבִיאָהּ, אֶל-בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, עַל כָּל-לְבֹנָתָהּ; וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, הַמִּזְבֵּחָה–אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה.

 

קראתי בערך עשר פעמים את הכתוב. אם כתוב קמץ הרי שאני מקדישה לכך תשומת לב מיוחדת.

וחשבתי על השם של הקהילה שלנו. בחנוכה האחרון נפטר אחד ממייסדי קהילתנו, אבנר זמרוני ז"ל והוא – כך סיפרו לי, הגה את שם הקהילה. ראשי תיבות של קהילת מבשרת ציון.  אני מודה שבפעם הראשונה כשהציגו לי את שם הקהילה, עוד כשהייתי סטודנטית לרבנות, חשבתי שהוא קצת מוזר. נכון שראשי התיבות מוצלחים, אבל חשבתי לעצמי –  קמץ – מלשון לקמץ. לתת באופן מדוד. אמרתי לעצמי בחצי התנצלות – טוב – לפחות ראשי התיבות טובים. והנה הגיעה ההזדמנות לקרוא שוב. והפעם אני חושבת שהבנתי.

וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ . זהו מלוא הקמץ ולא סתם אלא מסלתה ומשמנה.

כלומר זהו מובחר שמן המובחר. כאן אני מתחילה להתרווח בכסאי משביעות רצון. מתאים ביותר לקהילה שלי.

שואלים הפרשנים מהו מלוא?

אומר רבינו בחיי (מאה 13, ספרד): "חופה שלש אצבעותיו על פיסת ידו וקומץ במחבת ומרחשת ומוחק בגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה, וזו היא עבודה קשה מהעבודות הקשות שבמקדש עד כאן".   הכהן לוקח מהתערובת של הסולת, שמן ולבונה בשלש אצבעות: אצבע, אמה וקמיצה. מוחק את היתר באגודל ובזרת ומניח במחבת.

מדוע זוהי העבודה מהקשות במקדש? אולי תנועת הלקיחה הזו עם האגודל והזרת היא לא מהפשוטות, אך נדמה לי שמדובר לא רק בקושי פיזי.

המנחה היא הקורבן הזול ביותר – לעומת בקר או צאן, כאן מדובר בסולת ובשמן שגם עניים היו יכולים להרשות לעצמם להקריב. היא היתה מוקרבת כמתנה – לה' או לכבוד אדם שהמקריב הקדיש לו את המנחה.

כותב רש"י: "ונפש כי תקריב. לֹא נֶאֱמַר נֶפֶשׁ בְּכָל קָרְבְּנוֹת נְדָבָה אֶלָּא בַּמִּנְחָה, מִי דַּרְכּוֹ לְהִתְנַדֵּב מִנְחָה? עָנִי. אָמַר הַקָּבָּ"ה, מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ הִקְרִיב נַפְשׁוֹ (מנחות ק"ד):

כלומר, אין הבדל בין קורבן שור לקורבן סולת. כולם מתקבלים ע"י ה'. ולא בלבד אלא העני – כאילו הקריב גופו שלו.

ר' יעקב בן אשר בעל הטורים שם לב כי בכל הקורבנות האחרים – עולה, שלמים וכו' נאמר לה', ורק כאן ישנה תוספת – "והביאה לבני אהרון הכהנים": "בעוף ובמנחה לא נאמר לפני ה' כמו בבן בקר (לעיל פרק א, ה) לפי שעניים מביאים אותם ומתביישים להביא אותם לפני הכל, לכך אמר "לאהרן ולבניו" שאינן בפרהסיא. והזכיר "לאהרן" לומר שאף הכהן הגדול לא יבזה מנחת הדל".

כדי לא לבייש את העניים, קורבן המנחה להבדיל מהקורבנות האחרים, מוקרב בצנעה. ולכן אולי גם תנועת היד המיוחדת.  מדוע?

כתשובה, אביא דוגמא ממקום אחר במקדש: המדרגות שהובילו אל בית המקדש, לפני שערי חולדה, היו שונות בגודלן כדי שהבאים בשערי המקדש יאטו, יקדישו תשומת לב מיוחדת. מבחינתם כדי לא ליפול ומבחינת מתכנני הבניין – כדי שהכניסה הפיזית תגרום לשינוי מנטאלי, לשינוי רוחני. תהפוך את העניין לקדוש.

כך גם לגבי הכהנים – זו העבודה הקשה ביותר, אולי כי לאנשים שעבודתם היא לשחוט השכם וערב בעלי חיים וגם לזכות לאכול חלק מהם (אני מניחה שאכילת בשר באופן יומיומי היתה עניין חריג לגבי רוב האוכלוסייה), ייתכן וליבם יגבה כאשר מדובר בעניים, כאשר 'מה שיוצא להם מזה' הוא רק סולת ושמן.

ה'שמנה וסלתה' הן בעיני המתבונן. הקומץ יהיה מובחר מן המובחר רק אם נדע שלא אנחנו השמנה והסלתה, אלא מעשינו. ואלו הם עניין של בחירה יומיומית. האם אנחנו מקדישים תשומת לב למה שאנחנו בוחרים לעשות? לאיך אנחנו בוחרים להתייחס לזולתינו?

בשבועות האחרונים אני מגלה (שוב) את . עשרה מתנדבות ומתנדב עמלים כבר שבוע שני להתקשר לכולנו ולשאול בשלומנו. שתיים מהן מתרגמות ברגעים אלו את העדכן לאנגלית, כך שכולנו נהיה מחוברים. חבר ועד אחד שאל אותי אם עדיין אפשר לתרום לטובת מבצע 'קמחא דפסחא (כן בהחלט, ולא רק שכן אלא שחלק מהכסף שנתרם מגיע חזרה למבשרת לטובת משפחות נזקקות כאן. הנה הלינק לתרומה)

השמנה וסלתה הוא לא בגלל שאנחנו חברים בקהילה מסויימת או בעלי דעות מסוימות או בגלל המקצועות שלנו וכמה אנו מרוויחים בהם. השמנה וסלתה היא במעשינו – כשאנו מקדישים תשומת לב מיוחדת, בצנעה ולא ברוח ובצלצולים, לאנשים הסובבים אותנו.

"הא לחמא עניא …כל דכפין ייתי וייכול",

שיהיו לנו שבת שלום וחודש טוב, מלוא הקומץ מעשים טובים!