השבוע אנחנו בפרשה השניה של ספר דברים. משה סיים את סקירת האירועים מיציאת מצרים ועד ההגעה אל  ״מול בית פעור״, אל סוף דרך הנדודים. בסיום הוא עובר לסקירה מעניינת יותר, סקירת הדברים אל בני ישראל מאת ה׳ בטרם מותו. פרשת ואתחנן מכילה שניים  מעיקרי האמונה היהודיים –עשרת הדיברות ו"שמע ישראל". מיד אחרי קריאת העדות של שמע ישראל, אנו קוראים בתפילה, שחרית וערבית, את הפסוקים מתוך הפרשה שלנו -״ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך״.

במיוחד לעת ההיא – ערב ט"ו באב אקדיש את דברי לאהבה. אך לא לאהבה בין בני אדם, כי אם לאהבה המדוברת שבין בני האדם לאל. לציווי הזה "ואהבת את ה' אלהיך".

אומר המדרש (ספרי על דברים, פרק ו׳): ״ואהבת את ה' אלהיך״. עשה מאהבה! הפריש הכתוב בין העושה מאהבה לעושה מיראה: מאהבה – שכרו כפול ומכופל״.   והדבר ברור למדי – יש הבדל באם אנחנו עושים מתוך יראה או מתוך אהבה. האחרון – נעלה יותר.

ממשיך מדרש ספרי ומביא מדברי רבי מאיר:״ רבי מאיר אומר: הרי הוא אומר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך" אוהבהו בכל לבבך כאברהם אבינו, […] לכך נאמר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך". "ובכל נפשך" – כיצחק, שעקד עצמו על גבי המזבח. "ובכל מאדך" – הוי מודה לו כיעקב, כענין שנאמר "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן הזה, ועתה הייתי לב' מחנות" (בראשית ל"ב).

כל אחד משלשת האבות מייצג חלק בפסוק מהפרשה שלנו.

מאדך – במקום ׳מאוד׳ נקרא כלשון הודאה, כלומר הודיה ומיוחס ליעקב – שהודה לאל על כל החסדים שעשה עימו. נפשך הרי זה יצחק שסיכן נפשו על המזבח (והרי כאן פרשנות המקלה עם אברהם ומייחסת את הבחירה להיעקד ליצחק) ואהבת – הרי הוא אברהם.

הכיצד? ״אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך. כענין שנאמר: ״את הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית י״ב), והלא אם מתכנסים כל באי העולם לבראות יתוש אחד ולהכניס בו נשמה – אינן יכולים לבראותו, ומה תלמוד לומר"ואת הנפש אשר עשו בחרן"? אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסן תחת כנפי השכינה״ (ספרי, דברים ו׳)

כלומר אהבת אלוהים היא הרצון לחלוק את ידיעת האל עם אנשים אחרים.

וכדי להבהיר עוד יותר, מהי אותה אהבת אלוהים וכיצד הדבר קשור להכנסת אנשים נוספים בברית, אביא את רבי בחיי אבן פקודה, הפילוסוף היהודי שחי בספרד במאה ה11: ״אבל מה עניין האהבה באלוקים? הוא כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא, כדי שתדבק באורו העליון; והוא שהנפש עצם רוחני, נוטה אל הדומה לה מהאישים הרוחניים ומתרחקת בטבעה מאשר הוא כנגדה מן הגופות העבות (הגופים הגשמיים הגסים)… ואז תפרוש מן העולם ומכל תענוגותיו, ותבזה הגופות וכל תאוותם וייפקחו עיניה מענן הסכלות באלוקים ובתורתו, ותכיר האמת מן השקר, וייגלה לפניה אמתות בוראה; וכאשר תבין גודל יכולתו ועוצם מעלתו, תכרע ותשתחווה לו ביראה ופחד ואימה ולא תסור מזה, עד אשר יבטיחנה הבורא וישקיט פחדה ומוראה. ואז תושקה כוס האהבה מאת האלוקים, ותתבודד בו לייחד לבבה לו ולאהבה אותו ולכסוף לו …(חובת הלבבות, שער אהבת ה' פרק א')

בחיי מבדיל בין היסוד הנפשי והאינטלקטואלי של האדם לבין גופו. הראשון – הוא הוא ׳צלם אלוהים׳ שבאדם, ולכן אהבת האל היא ההתקרבות אל היסוד הנפשי באדם. איני בטוחה אם הנני מסכימה עם החלוקה השיפוטית הזו, אך היא מאפשרת לנו להבין שאהבת האל היא שונה במהותה מאהבה אל בן אנוש אחר. אהבת האל היא היכספות הנפש אל הרוח, אל האור העליון.

הרמב״ם מוסיף ומדייק. הרוחניות הזו מושגת בידיעה. בהשגת חכמה. ראשית דרכה בהתבוננות בנפלאות הקיום:

האל הנכבד והנורא הזה מצווה לאהבו וליראה אותו שנאמר (דברים ו') "ואהבת את ה' אלוקיך"… ונאמר "את ה' אלוקיך תירא". והיאך היא הדרך לאהבתו וליראתו? – בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו, שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול. (רמב"ם, הלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה א').

רגע אחרי שהתפעלנו, אנו מתאווים לדעת. הידיעה היא היא ההתקרבות אל האל:״ דבר ידוע וברור, שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי, ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה כמו שציווה ואמר (דברים ו') "בכל לבבך ובכל נפשך". אינו אוהב את הקדוש ברוך הוא אלא בדעה שידעהו ועל פי הדעה תהיה האהבה, אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה. לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות״.

הרמב"ם מלמד שהיות והאדם הוא יצור תבוני, תכליתו היא לדעת. ככל שידיעותיו מקיפות יותר, כך הוא מודע יותר, מתרחק מהעולם הגשמי ומתקרב אל האל. ההתקרבות, היא האהבה, היא הידיעה.

הפילוסוף היהודי-צרפתי בן זמננו – עמנואל לוינס, טען אחרת לגמרי – ניתן להסיק מתוך האמירה שלו על אהבה בין בני אדם, מה היה אומר על אהבת האל.

 "ביחס האהבה האחר בתור אחר אינו בבחינת אובייקט הנעשה לשלנו או לאנחנו, אלא, אדרבה, הולך ונסוג אל תוך מסתורו. […] אין היחס האירוטי בגדר מאבק, ולא בגדר התמזגות ואף לא בגדר ידיעה. מן הדין להכיר במקומו הייחודי בקרב היחסים. זהו יחס עם האחרות, עם הסוד, כלומר עם העתיד, עם משהו שנעדר תמיד בעולם שנוכח בו הכול. (עמנואל לוינס, האתיקה והאינסופי עמ' 58, מאגנס, ירושלים).

אם כך אצל לוינס, תכלית האהבה איננה להגיע לידיעה מוחלטת – להיפך. האהבה טומנת בחובה את ההכרה שלעולם לא נדע, שתמיד חלק מן ה'אחר', בטח כאשר אנו מדברים עם ה'אחר האולטימטיבי', ישאר בגדר מסתורין, סוד – כזה הנעדר מן העולם.

ובעיני אהבה היא גם וגם – היא הסקרנות, הרצון העז לדעת, להבין את ה'אחר' ובה בעת היא ההשלמה המרגשת, כי כדי שתהיה אהבה צריך שישאר גם סוד, חלק שנסתר ונעלם. האחר חייב להיוותר אחר, כזה שאנו משתוקקים לגלות – אך מבינים שברגע שיתגלה, תתפוגג האהבה.

השבת אנחנו מתחילים את המסע הארוך אל השנה החדשה. ואנחנו מתחילים אותו באהבה. אהבת האל ואהבת האחר.

מי יתן ונדע לפתוח לבנו, את נפשנו ובכל מאודנו לאהבה.

שתהיה לנו שבת שלום של אהבת אלוהים ואדם.

הרב אלונה ניר קרן