דבר תורה לפרשת בלק – על החוצפה

פורסם על ידי: michal בתאריך יולי 11, 2019

מה היה פשעו הנורא כ"כ של בלעם? הרי מפשט המקרא אנחנו קוראים כי הוא עושה בדיוק את מה שאלוהים מצווה עליו לעשות.

משלחת זקני מואב ומדין, הממונים ע"י בלק בן ציפור מלך מואב, מבקשים מבלעם הנביא החזק במזרח התיכון, לקלל את בני ישראל. בפעם הראשונה הוא לא ממהר לענות להם בחיוב או בשלילה – אלא מבקש מהם להמתין לילה, בזמן שהוא מברר עם הבוס. הלה עונה בנחרצות לבלעם: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא".

 

וכאן יש לנו פתח לאחד ההסברים היכן טעה בלעם ומדוע נחשב לכזה רשע.

המשלחת הנכבדה חוזרת אליו בשנית והפעם מציעים לו גם שוחד.

למרות שבלעם כבר קיבל תשובה שלילית, הוא איננו שולח אותם חזרה הביתה, אלא אומר להם:" וְעַתָּה, שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם-אַתֶּם–הַלָּיְלָה; וְאֵדְעָה, מַה-יֹּסֵף יְהוָה דַּבֵּר עִמִּי."

"אמר רב נחמן: חוצפה, אפילו כלפי השמים מועילה. תחילה כתוב "לא תלך עמהם" ולבסוף כתוב – "קום לך איתם". (סנהדרין דף ק"ה ע"א, בתרגום לעברית)

 

אומר המדרש– בלעם מתגלה כחוצפן לא קטן, למרות שהוא יודע את התשובה הוא מנסה שוב. ולכן רב נחמן אומר – חוצפה, אפילו כלפי שמיים מועילה. אם התשובה הראשונה של לאלהים לבלעם – הייתה 'לא תלך עמם', הרי עתה, אלוהים מתרצה ואומר לבלעם: "קום לך אתם".

 

המשך המדרש מסביר לנו היכן טמונה טעותו של בלעם –

"אמר רב ששת: חוצפה – מלכות בלא כתר היא, שכתוב "ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני וגומר". (שם)

רב ששת עונה לרב נחמן – אולי חוצפה עובדת רגעית, הרי בלעם מצליח לשנות את דעתו של אלהים, אך בתמונה הכללית, במבחן התוצאה הגדול היא שגויה, היא איננה ראויה.

כדי להבין מה רב ששת אומר כתגובה לרב נחמן, עלינו לחזור לסיפור הריגתו של אבנר, שר צבא שאול בידי יואב בן צרויה, שר צבא דוד (שמואל ב' ג'). אבנר בוחר לעבור ממחנה שאול למחנה דוד. הוא מגיע למקום מושבו של דוד, חברון וכורת עמו ברית. בתום משתה הוא עוזב את מקום המלך עם פמלייתו ללא פגע, תוך הבטחה לכנס את כל ישראל, בכדי להבטיח את שליטתו של דוד. יואב, שר צבא דוד שב לחברון ומגלה ששנוא נפשו, אויבו הגדול והאיש שאחראי למותו של אחיו, עשהאל – אבנר, בדיוק עזב ללא פגע את חצר המלך דוד. יואב  הכועס מנסה לשטוח טענה הגיונית בפני דוד – הרי אבנר לא בא באמת בכוונות שלום, כי אם רק לרגל אחר כוונותיו ומצבו של דוד. התורה לא מספרת לנו מה תשובתו של דוד, אבל היא אומרת שיואב יוצא אחר אבנר ובתחבולות הורג אותו. התורה כן מדגישה לנו כי "דוד לא ידע". דוד, לפחות באופן פומבי, מתנער מכל וכל מאחריותו על הרצח הפוליטי הזה. בתום נאום ניקיון הכפיים אומר דוד " וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ, וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי:  יְשַׁלֵּם יְהוָה לְעֹשֵׂה הָרָעָה, כְּרָעָתו"ֹ.

דוד הוא רך ואילו בני צרויה הם הקשים. אומר רב ששת – דוד אולי רך, אך הוא המלך הלגיטימי, המשוח. יואב בן צרויה הוא רק קושי, רק כח ללא כתר.

בלעם, כיואב, הוא רב כוח. הוא נביא בעל יכולות מופלאות – כשהוא מברך, אנשים מתברכים, כשהוא מקלל – אנשים מקוללים. באים אליו מרחוק כדי לבקש עזרה להשתמש בכוחו. ואולי העובדה החשובה ביותר – הוא נביא אמת. הוא מסוגל לדבר אל אלוהים כ'דבר אל אחד האדם'. אך בלעם, כמו יואב – משתמש בכוחו, באופן שאיננו ראוי. החוצפה איננה, לפי רב ששת, להמרות את פי האלהים או להתנגד לסמכות. להיפך – ההתנגדות לסמכות היא טובה, יכולה להועיל אבל רק כשהכוח מנוצל לטובה. החוצפה היא להשתמש בכוח ללא כתר.

וכיצד נדע מתי השימוש בכח ראוי הוא אם לאו?

בתוך דיון במקום אחר בתלמוד, על מי כתב את ספרי התנ"ך נאמר לנו:" ומי כתבן? משה כתב ספרו, ופרשת בלעם, ואיוב" (בבא בתרא י"ד ע"ב)

לא במקרה הנביא הגדול משה כתב, בנוסף על התורה ועל ספר איוב, את נבואתו של נביא שהיה שווה אליו בכוחו – בלעם. ההשוואה בין משה ובין בלעם מתבקשת.

אולי התכונה הנדרשת, זו שמשה התברך בה יותר מכל, בכדי להבדיל בין שימוש צודק בכוח לבין שימוש פסול בכוח,  היא הענווה.

ופירושה הוא לדעת שיש לך את היכולת והכוח הפלאי לדבר עם אלוהים, אך גם החובה לא להשתמש לרעה בכוח זה. וזאת מתוך ענווה עמוקה, מתוך הידיעה כי בעת הצורך אלוהים הוא זה שישלם לעושה הרעה כרעתו. אלוהים – לא אני.

נביא אחר המשווה עם בלעם הוא אברהם. זה שבעת מינויו אומר לו אלוהים: "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית י"ב ג').

הכוח שניתן לנו, החובה שלנו, כלפי שאר משפחות האדמה, היא לברך. לא לקלל.

להשתמש בשכלנו, בתודעתנו, ביכולותינו כדי להרבות בטוב כלפי כלל המשפחות החיות על פני האדמה.

שתהיה לנו שבת שלום.

הרב אלונה ניר קרן