מדוע בכל שבת אנו קוראים גם בנביאים? ולא סתם אלא שלכל פרשה, נקבעה הפטרה מסוימת?
הדעה הרווחת אומרת: "לפי שגזרו שמד על ישראל שלא יקראו בתורה, וכנגד שבעה שהיו עולין לקרות בתורה, תיקנו לקרות כ"א פסוקים בנביאים וכו'". ר' דוד אבודרהם (מאה 14, ספרד).
כלומר – היות וברגע מסוים גזרה מלכות רשע (יוון?) שלא לקרוא בתורה, החליפו את הקריאה בתורה בקריאה בנביאים.
דעה מנוגדת שואלת בהיגיון אם חיילי יוון או רומא היו משכילים מספיק להבדיל בין מגילות התורה למגילות הנביאים? ומכאן מנסה למצוא נימוקים אחרים.
אחד מחוקרי תולדות עם ישראל במאה ה-19 יכתוב: "מאמין אני, שמנהג ההפטרות התחיל רק לאחר שהקינות וחלק מתהלים, משלי, איוב ושיר השירים נתקבלו במסגרת ספרי הקודש, ורק אז התחילו לקרוא בכתובים. מזמורי תהלים נכנסו לסדר התפילה, והואיל ושאר הספרים שבכתובים לא נמצאו מתאימים לקריאות בדומה לפרשיות התורה, ממילא נבחרו ההפטרות מספרי הנביאים בלבד" (ד"ר לוי הרצפלד, גרמניה מאה 19). כלומר היות ונכנס נוהג קריאת המגילות לקריאות בחגים, היה רצון להכניס גם את דברי הנביאים אל קריאות בשבתות ובחגים. הרצפלד מחזק טענתו ואומר שהדבר מאוחר לתרגום השבעים, כי אם לא כן: " נראה אפוא יותר להניח, שהמנהג לקרוא בנביאים התחיל בזמן מאוחר הרבה מתרגום התורה ע"י השבעים. שאם לא כך, ודאי היו מתרגמים עם התורה גם את הנביאים".
ודעה אחרונה, מבין השערות רבות אחרות, אומרת כי הקריאה בנביאים, היא בכלל תגובת נגד למנהג השומרונים, כך כתב הרב יהודה לייב פישמן-מיימון (מאה 20, ממנהיגי הציונות הדתית):
"יש מקום להשערה, כי כל התקנה הזאת לקרוא בנביאים לאחר קריאת התורה היתה מכוונת בראשונה כלפי השומרונים, שכפרו בדברי הנביאים, ושהיו אומרים: אין לנו אלא תורת משה וספר יהושע בלבד. וכדי להוציא מלבם של אלה ולקבוע בלב המון בית ישראל את האמונה בקדושת הנביאים, התקינו לקרוא בנביאים תכף אחרי גמר הקריאה בתורת משה, להודות ולהראות שכל דברי נביאים אמת ומקודשים הם בקדושת התורה.
ויש ידיים ורגלים להשערה זו מתוך נוסח הברכה שאנו מברכים לפני ההפטרה: אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת, ברוך אתה ה' הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו ובנביאי האמת וצדק. וכל זה – כדי להבליט, כי דברי הנביאים אמיתיים המה, וכי בהם בחר ה', כמו שבחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו, ולא כמו שפקרו השומרונים לכפור בקדושת דברי הנביאים".
ההפטרה של השבוע, פרשת 'בהר' לקוחה מתוך ירמיהו. הקשר הראשוני אל הפרשה הוא העיסוק בקרקעות וההקשר שלהן לעוני וליחסים כלכליים בכלל בין בני אדם. כלולות בפרשה מצוות שנת השמיטה, היובל, חוקים הנוגעים לעבד וכד'.
ההקשר המיידי לסיפור בהפטרה הוא בפסוק הבא, המצווה על גאולת האחוזה מידי קרוב שהתרושש מנכסיו: " כִּֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָכַ֖ר מֵאֲחֻזָּת֑וֹ וּבָ֤א גֹֽאֲלוֹ֙ הַקָּרֹ֣ב אֵלָ֔יו וְגָאַ֕ל אֵ֖ת מִמְכַּ֥ר אָחִֽיו׃ וְאִ֕ישׁ כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ גֹּאֵ֑ל וְהִשִּׂ֣יגָה יָד֔וֹ וּמָצָ֖א כְּדֵ֥י גְאֻלָּתֽוֹ׃" (ויקרא כ"ה כ"ה).
וכך נפתח הסיפור בהפטרה שלנו: וַיֹּאמֶר, יִרְמְיָהוּ: הָיָה דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. ז הִנֵּה חֲנַמְאֵל, בֶּן-שַׁלֻּם דֹּדְךָ, בָּא אֵלֶיךָ, לֵאמֹר: קְנֵה לְךָ, אֶת-שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת–כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה, לִקְנוֹת. וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן-דֹּדִי כִּדְבַר יְהוָה, אֶל-חֲצַר הַמַּטָּרָה, וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת-שָׂדִי אֲשֶׁר-בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי-לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה, קְנֵה-לָךְ; וָאֵדַע, כִּי דְבַר-יְהוָה הוּא. וָאֶקְנֶה, אֶת-הַשָּׂדֶה, מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן-דֹּדִי, אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת; וָאֶשְׁקְלָה-לּוֹ, אֶת-הַכֶּסֶף, שִׁבְעָה שְׁקָלִים, וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף. '
מה המיוחד כאן? ירמיהו בסך הכל מקיים את המצווה וגואל את אחוזת בן דודו חנמאל. חדי העין והזיכרון יבחינו כי בן-הדוד בא אל ירמיהו, אל חצר המטרה. זוהי החצר בה כולא המלך צדקיהו את ירמיהו היות והוא מנבא בעד הכניעה לנבוכדנאצר מלך בבל ואי החבירה אל אויב הבבלים – המצרים. אנחנו נמצאים, כפי שירמיהו בעצמו מציין, במהלך המצור הנורא של הבבלים על ירושלים. הוא נמצא בבית האסורים. ומכל הדברים בעולם הוא בוחר לקיים את משפט הגאולה, כלומר הוא משקיע בנכסי נדל"ן – וקונה על-פי כל הכללים את חלקת בן דודו. תמוה? לא לאדם כירמיהו. הנביא שנחשב לנביא הפורענות, ששם את צווארו בעול רק כדי להמחיש את עולה של ממלכת בבל – ירמיהו הוא אלוף ההמחשות. ודווקא הנבואה שלנו היא נבואת נחמה של ירמיהו:"כִּי-כֹה, אָמַר יְהוָה, כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל-הָעָם הַזֶּה, אֵת כָּל-הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת–כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם, אֶת-כָּל-הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי, דֹּבֵר עֲלֵיהֶם. וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה, בָּאָרֶץ הַזֹּאת–אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים, שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה, נִתְּנָה, בְּיַד הַכַּשְׂדִּים. שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ, וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים, בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר, וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב: כִּי-אָשִׁיב אֶת-שְׁבוּתָם, נְאֻם-יְהוָה." (ירמיהו ל"ב מ"ב-מ"ד).
ירמיהו, כנגד כל הסיכויים, בעוד הוא בבית האסורים, כשחורבן ממלכת יהודה כמעט ודאי – קונה את החלקה מבן דודו כדי להוכיח מעבר לכל ספק כי הוא מאמין באמונה שלמה שהגאולה בוא תבוא. שנבואתו תתגשם. שיבוא יום וייקנו שדות ואחוזות בערי יהודה, השפלה והנגב. כי אשיב את שבותם.
הדעה האחרונה שאביא, המנסה להסביר מדוע הוצמדו הפטרות אל פרשות השבוע שלנו, גורסת כי אלו בעצם היו מעין דרשות על הפרשה.
הדרשה בהצמדה בפרשת השבוע שלנו קלה להבנה – חז"ל או הגאונים היושבים בגלות וקוראים את החוקים הנוגעים לקרקעות, זקוקים להבטחה כי מתישהו תבוא הגאולה והחוקים הללו יהיו רלבנטיים לחייהם. ואין כירמיהו, נביא הזעם, להפיח בהם תקווה.
אחרי יום העצמאות וקצת לפני יום ירושלים, ניתן לומר כי נבואת הנחמה של ירמיהו התגשמה. שבנו. ורק אפנה את תשומת ליבנו, השדות יקנו בכסף מלא. ולא רק בכסף, אלא גם על-פי החוק – בחתימה ומול עדים. לא בכח. כי אם בצדק ובמשפט.
שתהיה לכולנו שבת שלום.
הרב אלונה ניר קרן
דבר זה נסמך על המאמר "ראשיתן של ההפטרות" שמואל הכהן ויינגרטן, סיני פ"ג תשל"ח http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/reshitan1-4.htm
