משה ואהרן באים והולכים אצל פרעה, אחת עשרה מכות עוברות בסך, והיות וה' מכביד את לב פרעה, רק עוד מכה אחת אחרונה ניצחת, תהא זו שתוציא את עמינו ממצרים. רוב רובה של הפרשה הוא ההכנה לקראת, הוא הסיפור על וההקשר שלו אל נרטיב היסוד של עמינו. אחד מהשיאים בהכנה הוא, ללא ספק ההצהרה הבאה (אליה יתייחס גם מחר על חברינו יהודה יעקב בדרשתו היפיפיה): "וְהָיָ֞ה כִּֽי-יִשְׁאָֽלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה-זֹּ֑את וְאָֽמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הֽוֹצִיאָ֧נוּ יְהוָֹ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים". כאן מודגשת חשיבות תהליך המסירה, התהליך החינוכי – "וישאלך בנך", ומה עליך לענות, כלומר תמצית המסר "בחוזק יד… מבית עבדים".
השבוע, באחד מהמוסדות החינוכיים המובילים בארץ, נפל דבר. והיות כי" בכל דור ודור חייב אדם וכו'".,ראיתי כחובה להזכיר לאותו מוסד (שאני נמנית על בוגריו), כדי שלא יהפוך לבית עבדים וכי יזכור באיזה חוזק יד מדובר (ושל מי), ראיתי החובה לכתוב את המכתב הבא-
ד"ר קרולה הילפריך שלום רב,
בעקבות המקרה שמשך אליך תשומת לב כה רבה, רציתי לשלוח כמה מילים של תמיכה ועידוד ואני מקווה שאינני היחידה.
איננו מכירות – שמי אלונה ואני הרב של הקהילה הרפורמית במבשרת ציון.
קראתי את גילוי הדעת שהוציאו ראשי האוניברסיטה וראיתי כמובן את מה שהופץ ברשתות החברתיות וליבי נחמץ.
השיחה שלך עם החיילת הייתה חינוכית מהמעלה הראשונה. זה בדיוק מה שאני מצפה מאנשי רוח המלמדים את תלמידיהם מחשבה ביקורתית חדה. כולל מודעות עצמית ביקורתית.
אני זוכרת שבמהלך מגורי בארה"ב, פגשתי בפרופסור לפילוסופיה שלימדה את צוערי צבא ארה"ב בווסט פוינט, ואני זוכרת היטב שחשבתי שזה נחמד שזה חלק מתכנית ההכשרה של קצינים אמריקאים, אבל כמה תמוה שהם צריכים ללמוד בנפרד, כשבמרחק יחסית קצר מהם ממוקמות שתיים מהאוניברסיטאות הטובות בעולם ועוד עשרות רבות של אוניברסיטאות אחרות. כמה טוב, סברתי, שאצלנו זה אחרת. שיחד איתי בלימודי יחב"ל ואח"כ בתכנית לחקר ויישוב סכסוכים, ישבו קצינים וקצינות, לעיתים במדים.
זה נכון שהגבולות בין החברה האזרחית לצבא מטושטשים מאוד בישראל (כחלק מטשטוש גבולות באופן כללי ועמוק), אך את הצגת לתלמידה דווקא את היתרון בכך – בעובדה שאנשי צבא, במיוחד הקצינים שבהם, נאלצים להיחשף לחברה האזרחית, ואף לחלקים הסובלים באופן ישיר מהחלטותיהם ומעשיהם, העובדה הזו יש בה דווקא להגביר את הסיכוי שצלם האנוש לא יאבד. עובדה זו תגביר את המודעות לאחריות הכבדה על כתפינו כאשר אנו עוטים מדים. את המודעות למה שהמדים מסמלים עבורנו ועבור אנשים אחרים.
סתימת הפיות הזו, מפחידה. מאד.
אני מבקשת ממך שלא לחדול לחנך, לפקוח את עיננו, בעיקר את עיני הדור הבא של ישראלים ושל פלסטינים השוהים בתוך כתתך.
מאחלת שתמצאי את החוסן הנפשי להמשיך לומר לתלמידנו, מה שגם תורתנו ידעה להזהיר מפני:
"וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל"
והנביא זכריה אומר את זה עוד יותר במפורש:
"לא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת"
ה' צבאות הוא ברוח.
בזכותך – גם במסדרונות הפקולטה למדעי הרוח.
בתקווה לעתיד טוב ודמוקרטי יותר למדינתנו,
הרב אלונה ניר קרן
