השבת – היא "שבת שירה" לכבודה של שירת הים, היוצאת מפי משה ובני ישראל לאחר המעבר הדרמטי בחרבה.
שירה זו משופעת בתיאורי הכנעת והשמדת האויב המצרי. "יְמִינְךָ יְהֹוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְהוָֹה תִּרְעַץ אוֹיֵב" או "וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ" .
גם חז"ל, כמוני, נעו באי-נוחות למקרא כל העלאת כל האלימות הזו על נס. מניחה שרוב הקוראים דבר תורה זה, נתקלו כבר פעם בדברי ר' יוחנן (או ר' יונתן, במקום אחר): "ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה'? (ספר שמות, פרק י"ד, פסוק כ') בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!". (מגילה, דף י', ע"ב או סנהדרין דף ל"ט, ע"ב).
ר' יוחנן נעזר בתיאור המקדים את שירת הים: וַיָּבֹ֞א בֵּ֣ין | מַֽחֲנֵ֣ה מִצְרַ֗יִם וּבֵין֙ מַֽחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַח֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת-הַלָּ֑יְלָה וְלֹֽא-קָרַ֥ב זֶ֛ה אֶל-זֶ֖ה כָּל-הַלָּֽיְלָה:"
מי לא קרב זה אל זה כל הלילה? בני ישראל מחד והמלאכים מצד שני. מלאכי השרת רצו לענות לשירת בני ישראל, ולא הרשה להם הקב"ה, היות ומעשה ידיו = המצרים טובעים אותה עת בים. אין סיבה לחגיגה.
כתב על כך באופן נפלא, הרב יחיאל יחיאל יעקב ויינברג, מיד לאחר השואה, בספרו "שרידי אש":
"ארבע מאות שנה הכבידה יד הברזל של מצרים על גבם של ישראל, וכמשא של הררי עד העיקה עליהם וכיון ששקעו לעיניהם עכשיו סוס פרעה ורכבו בים – הוסרה המועקה, וכצריחה הבוקעת ועולה מלב נעוה, התפרצה לפתע רינת גאולים מפיותיהם של אלפי מאות בני אדם שנשתחררו מכבלי העבדות, והרינה כסערה הולכת היא הלֹך וגָבֹר, עָלֹה וסָאוֹן. ונזקקים להם מלאכי-השרת בשמי מרום ופותחים את פיהם בשירה אף הם לעומת מקהלת מזמרים הומייה. ברם, לפתע פתאום נאלם קול השירה וששון ההתלהבות נפסק. באמצע הרעש והשאון בת קול יוצאת וצווחת "מעשי ידי טובעים בים ואתם רוצים לפתוח לפני בשירי ניצחון? רצונכם להתמכר לשמחה נטולת כל עיכוב ולחֹג חגים ברוב פאר – איך תוכלו ואיכה תעיזו לעשות כדבר הזה?" נאלמה הרינה והשמחה נשתתקה. ושתוקה היא שמחת ישראל- מני אז ולעולמי עד. [..]
דברי אלוקים אלה חתכו את גורלו של ישראל. לדורות ולנצח הטביעו את חותמם על מצפונו, מכאן ואילך אין חלק לישראל בשמחה כל זמן שבריותיו של הקב"ה טובעים. גורלו קשור בגורלה של כל האנושיות. ורק כשתבוא גאולה שלמה לאנושיות כולה, יגיע גם יום החג לישראל, אבל עד אז לא ניתן לישראל לפצוח בשיר של שמחה[…] (שו"ת שרידי אש, ירושלים תשכ"א-תשכ"ט).
גישה זו, יש לומר, אינה הגישה היחידה במסורת היהודית ובכל זאת היא מזכירה לי מיד את האימרה של משלי: "בִּנְפֹל אוֹיְבְךָ אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" (משלי כ"ד, י"ז-יז"ח). איך הדבר מתיישב עם האימרה המובאת באותו ספר עצמו: " בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה"?
האם יש תנאים מסוימים בהם אנו יכולים להצטרף לשירה הגדולה של בני ישראל לאחר ש"סוס ורכבו רמה בים"?
על כך בדרשה בקבלת השבת מחר,
שתהיה לנו שבת שלום, הרב אלונה ניר קרן.
