השבוע אנחנו מתחילים בשעה טובה את ספר שמות. המעבר מסיפורי האנשים הפרטיים והמשפחתיים בספר בראשית אל סיפור הפיכתנו לעם.

אך גם סיפור זה מתחיל בסיפור אישי מאוד – הסיפור של משה – התינוק שניצל מגזרת פרעה וגדל בבית המלכות של בת אותו פרעה, אל הגבר הצעיר הרואה בסבלות אחיו, והנאלץ להימלט אל ארץ מדין, בעקבות רצח האיש המצרי. במדיין הוא פוגש באשתו, ציפורה – בת רעואל-יתרו כהן מדיין.

וכך אנו מגיעים יחד עם משה אל המדבר – " וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ–כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ–מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה–אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה:  מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה.  (שמות ג' א'-ג').

 

סיפור השליחות הגדולה של משה נפתחת בסנה וגם תסתיים שם – בפרק האחרון של התורה, בברכה של משה לבני ישראל ולעתידם (ספציפית זו הברכה לאפרים ומנשה…מעין המשך לברכה של יעקב מהשבוע שעבר), יאמר משה: "וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו." (דברים ל"ג ט"ז).

"רצון שוכני סנה" – מפרש רמב"ן: " ויקרא השם הנכבד "שוכני סנה" כי שם נראה אליו בתחלה."

הסנה – שם החל הסיפור שלנו – במפגש הזה הראשון של משה עם אלוהיו ועם זיכרון זה נפרד משה מן העולם.

ובחזרה לפרשה שלנו: " אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה" אומר משה.

כיכול, פשט המקרא קל פה –אָסוּר מלשון לסוּר – אלך ואתקרב אל הסנה כדי "לראות את המראה הגדול הזה – מדוע לא יבער הסנה".

אך יש גם פרשנויות אחרות – כמובן  – הפוכות:

הכלי יקר גורס:" ענין הסרה זו היא להתרחק מן המקום ההוא … צא ולמד מאור השמש שכל עוד שיתקרב האדם אל האור ההוא אינו יכול להסתכל בו … ולפיכך אמר אסורה נא מכאן להתרחק מן המקום ההוא כי אז אראה בו מדוע לא יבער הסנה … וכאשר סר לראות קצת, היטיב לראות יותר ממה שראה קודם שסר לראות, וראה אז כי אינו בוער כלל על כן אמר מדוע לא יבער".

הכלי יקר, או בשמו – ר' שלמה אפרים מלונטשיץ (מאה 17 בפראג) ממשיך: "ויאמר ה' אליו אל תקרב הלום, רצה לומר שהרחקה זו קריבה היא לראות". דווקא ההרחקה – מאפשרת קירבה, מאפשרת את הראיה. ולכן אלוהים מצווה על משה""אל תקרב הלום"  עצור אל תתרחק! משה מציית – " וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים:"

השימוש בחושים האנושיים שלנו כדי לתפוס את העל-חושי לעיתים מסיח אותנו מ'לראות' באמת. דווקא הסתרת הפנים, הרחקת המבט היא המאפשרת לנו להפעיל חושים אחרים. תקשורת שהיא תת-הכרתית, מתן אפשרות לטרנסצנדנטלי להיכנס, מאפשר לנו להתקרב למקומות המתעלים על החושים הגשמיים שיכולים לעיתים להשלות אותנו.  והדבר איננו סותר, לפחות לא לטעמי, רציונלית ואמון עמוק במדע. באופן אישי, כשאני מנסה להבין הסברים אסטרופיזיים עכשוויים על קפלים בזמן ויקומים מקבילים, אני מבינה שכדי להבין את פלא הבריאה והיצירה, עלי לפעמים לכבות את הראיה החושית כדי לראות. לשחרר את האמיתות המזויפות אלי כדי להתקרב אל האמת.

נקרא את הציווי השני של אלוהים אחרי 'אל תקרב הלם':

"וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה–וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, אַל-תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ–כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא."

אחת הפרשנויות המקסימות לציווי  'של נעליך מעל רגליך' הוא המדרש החסידי של הרבי משה מקוברין האומר – "של מנעוליך מעל הרגליך". כדי להגיע לאדמת קודש עלינו להשתחרר מקיבעונותינו. עלינו לכבות את חוש ראיה כדי לראות את הסנה הבוער. המסע הגדול לשחרור העם, מתחיל בשחרור משה מעצמו.

 

שתהיה לכולנו שבת שלום.