פסוק אחד בלט לי השבוע מתוך פרשת השבוע הכפולה שלנו: בהר-בחוקותי.

"אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹות לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת (ויקרא כו יב-יג)

הביטוי הזה מצלצל מוכר – להוליך קוממיות מופיע בברכה שלפני קריאת שמע – ותוליכנו קוממיות לארצנו (או בארצנו). הקוממיות היא מלשון קימה. נדמה כי הביטוי רלבנטי מתמיד בימים בהם אנו קמים מישיבה ארוכה, דחוסה, מבודדת, בבתים שלנו ויוצאים לאט לאט בזהירות החוצה. אנחנו קמים וקומתנו מזדקפת. קוממיות.

 

הרש"ר הירש כותב על הקוממיות כך (ויקרא פרשת בחקותי פרק כו פסוק יג):

"גאולת מצרים שברה את עול מצרים מעלינו; אך מוטות העול עדיין היו על צווארנו, עוד נשאנו עמנו את כלי העבדות. ואף על פי שהשתחררנו לנצח מעול עבדות מצרים, אפשר היה להחליף עול זה באחר. עדיין היו בנו כל הנתונים לשאת עול עבדות מוסרית, חברתית, מדינית – במקום עול מצרים. רק מתן תורה שבר גם את "מוטות העול". באותה שעה זקף ה' את קומתנו לנצח והעניק לנו עצמאות וחירות. הוא נתן לנו, לפחות, את ההנהגה וההדרכה ללכת קוממיות בכל וכנגד הכל. "קוממיות" מסכם את כל התוצאה של קיום מצוות: זכינו בעצמאות ובגיאות – מול כוחות החושניות והטבע, מול כל כוח חברתי ומדיני."

פסח ויציאת מצרים מאחורינו, גם יום העצמאות חלף ואנחנו שבועיים לפני קבלת התורה. רק שם ישברו מוטות העול, אומר הרש"ר. כלומר הקוממיות הזו, הרגע בו אנו מזדקפים ומוכנים להתמודד באחריות, בעצמאות, בגאווה (לא ביהירות) אל מול האתגרים העומדים לפנינו – אלו הפיזיים (הנגיפיים והאחרים) ואלו של הכוחות החברתיים והמדיניים. הרגע בו אנו מוכנים לקיים מצוות. ואינני מתכוונת לתרי"ג מצוות בפירוש האורתודוכסי שלהן. אלא לאותם ציווים נצחיים של מוסר, של אחווה, של אמפתיה ושל סולדריות בין בני אדם.

נדמה לי שהשאלה המרחפת עלינו עדיין – בעיקר אל מול האתגרים שאינם פיזיים – האם שברנו את המוטות? אלו שיירי עבדות מוסרית, חברתית, מדינית אנחנו מאפשרים, אנחנו משועבדים להם?

גם הערב, כבכל ערב נאמר בסיום ספירת העומר את שירו של יהודה הלוי: "עבדי זמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבד חופשי".

רק מי שנמצא בתודעה של היותו עבד ה' – משועבד למצוות המרימות אותו אלעל, מעל לקיום הפיזי הרגעי אל הטרנסצדנטי ובחזרה למציאות הגשמית – הוא או היא חווים קוממיות.

או אז תתקיים הברכה בפסוק לפני – וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לִי לְעָם.

כיצד אלוהים יתהלך בתוכנו ?

רש"י מציע כי באחרית הימים נחזור למצב גן עדן בו "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני (רש"י ויקרא פרשת בחקותי פרק כו פסוק יב)

אומר פרשן המקרא האיטלקי בן המאה ה-15 ספורנו (ויקרא פרשת בחקותי פרק כו פסוק יב):

"ענין המתהלך הוא ההולך אנה ואנה לא אל מקום אחד בלבד. אמר אם כן אתהלך בתוככם כי לא אל מקום אחד בלבד ירד שפע הכבוד כמו שהיה במשכן ובמקדש כאמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח) […] אבל אתהלך בתוככם ויראה כבודי בכל מקום שתהיו שם …"

השאיפה לשעבוד לאל היא ללכת עימה יד ביד, ואם נחליט להתקומם, הדבר יהיה אפשרי לא רק במקום אחד מקודש – אלא בכל מקום ומקום.

מי יתן ובמעמד מתן תורה השנה – אולי בתיקון, אולי בקריאת התורה בשחרית –  נזכה לזקוף קומתינו מעט,  ואולי לרגעים אחדים היא תהיה לנו לאלוהים ואנו נהיה לה לעם.

שבת של קוממיות ושלום לכולנו.

חזק חזק ונתחזק.