פרשת נשא היא הפרשה הארוכה בתורה. היא נפתחת ומסתיימת בהתארגנות של המחנה כולו – היא ממשיכה מהפרשה הקודמת, פרשת במדבר, את חלוקת תפקידי הלוויים (הקיפול של אוהל מועד והנשיאה שלו) ומסתיימת בחנוכת המשכן בפועל וההקרבה המסודרת של כל נשיא ונשיא משבטי ישראל בדיוק רב את אותו הקורבן.

בתוך כל הסדר הזה, בתווך, נמצאות ארבע פרשיות קצרות העוסקות במצורעים, בגוזֵל, באישה הסוטה ובנזיר. הקו המחבר בין ארבעת אלה הוא חוסר הסדר, הפריעה של הנורמות החברתיות. בין אם אלו שבגוף, ברכוש, במוסד המשפחה. אם תחילת ספר במדבר עוסק בסימון המחנה שיתחיל לנוע באופן מאורגן ומסודר לעבר הארץ המובטחת, הרי שכאן מסמנים מיהו 'מחוץ למחנה'.

במבט ראשון נדמה כי מתיחת הקו הזו היא שיפוטית "צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ.[…] וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם". כלומר כדי למלא את הציווי – "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט ו) יש להוקיע מתוך המחנה את אלו הטמאים – בגוף או בנפש.

 

אך אם כך היה – מדוע הנזיר כלול בארבע הפרשיות האלה? מעשה הנזירות נתפש כחטא בעצם ההוצאה של עצמך מן הכלל, אך הוא איננו אסור, שאם היה אסור – לא היתה התורה מדריכה בפירוט כה רב, כיצד ניתן להיות נזיר. אם כך יש כאן עניין אחר.

הרב פרופ' יהודה ברנדייס מציע כי ארבעת היוצאים מן המחנה ובייחוד השניים האחרונים מצביעים על אפשרות אחרת – אצל הנזיר – ההתנזרות יכולה להביא להתעלות, לרוחניות, להתקדשות. ובמקרה האישה הסוטה  – חז"ל מציעים כי טקס האישה הסוטה, יכול להיות מנוצל לטובה – הוא מאפשר לאשה עקרה להעיז ולהתנהג כך כדי שיחשדו בה שסטתה והיות והיא לא – שתית המים המאררים תעניק לה פרי בטן.

היציאה מן הנורמליות, טוען ברנדייס, מוצגת כאפשרות שאינה בהכרח שלילית. "פריצת גדר ושבירת כלים מאפשרים התפתחות וצמיחה שאינן אפשריות בתנאים המגבילים של דפוסי ההתנהגות הנורמטיביים. בלשוננו כיום מדברים על 'לחשוב מחוץ לקופסא'" (ברנדס, פרשת נשא: פורעי הסדר, תורת אמך, תשע"ג).

בעשרת הימים שעברו נפרצו גדרות רבות, נחצו קוים אדומים. הסדר הטוב הועמד למבחן. היו רגעים שנדמה היה כי כאוס מוחלט ואנרכיה מסוכנת מחכים לנו ממש מעבר לפינה.

אך אולי אלו הם התנאים שיאפשרו את הפריצה, את ההתקדמות, את החשיבה אל מחוץ לקופסא כדי למצוא את הדרך לחיות.

 

החלק הקושר את פרשות ה"מחוץ למחנה" חזרה אל "המחנה" הוא ברכת כהנים. זו המתחילה במילים – "יברכך ה' וישמרך". אותה ברכה מקסימה, משולשת, העוטפת את המבורך בחן, באור אלוהי, בשלום. רק אחרי קריאת הפרשנות של ברנדס, שמתי לב לפרט מעניין: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  כג דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  אָמוֹר, לָהֶם. (דברים ו כ"ב).

הכהנים מצווים לברך את כל בני ישראל, בלשון רבים. אך לשון הברכה היא פרטית, אישית. מביטה בפניו המוארים של כל מבורך ומבורכת.

הכהנים מצווים לברך את כל בני ישראל – כוווווולם. אלו שבתוך המחנה ואלו שמחוצה לו. וכשהם עושים זאת – הם צריכים לברך כל אחד ואחת באופן אישי.

החוליה הזו היא היא המאפשרת את ההרמוניה הנדרשת – מצד אחד סדר, ונורמות וחוקים ומהצד השני – אנשים, נשים, פרטים, בלאגן. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. עשיר, ייחודי וחד פעמי.

אם הסוטה והנזיר הם פורעי הסדר, הרי הכהנים הם סמלי הסדר – אם הסוטה והנזיר שיערם פרוע, הרי שעל הכהנים מצווה – "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו (ויקרא י,ו).

והכהנים, אלו שעוד רגע ינהלו שנים עשר ימים ראשונים, כאשר בכל יום כל נשיא יקריב בדיוק מופתי בדיוק את מה שהקריב הנשיא לפניו. אלו מצווים לברך כאשר עיניהם רואות כל אחד ואחת.

רק אם נשכיל דווקא בימים אלו של משבר, לראות מעבר לשבטים ולמחנות אליהם אנחנו משתייכים או בוחרים שלא להשתייך, רק אם נראה כל אחד ואחת כנוצר בצלם – רק אז נוכל להתברך – ישא ה' פניו אלינו וישם לנו שלום.

שבת שלום