הפרשה שלנו נפתחת בהנחיה לגבי הנוהג עם אשה שבויה –

כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ–וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.  וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.  וַהֲבֵאתָהּ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; וְגִלְּחָה, אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה, אֶת-צִפָּרְנֶיהָ.  וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים; וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה.   וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.

כל בר דעת יכול לראות שלמרות שהמציאות הנורמטיבית מתייחסת לאשה כאל רכוש, כאל חפץ. עם זאת, היחס הוא טיפה שונה – החפץ הנשי יש לו רגשות, יש לו זכרונות, יש לו מודעות עצמית וכבוד. ומכאן התורה מדגישה – לא תתעמר בה.

כמובן, אף אחת מאיתנו לא היתה רוצה לחיות במציאות הנורמטיבית הזו. תודה לאל – אני ואתן חיות במציאות שמתיימרת להתייחס לנשים בשיוויון. אך נדמה לי שהימים האחרונים הזכירו לנו שלא הגענו לנחלה ולמנוחה. ואולי גם הזכירו לנו שהעניין הוא לא רק ה'יחס לנשים' בחברה, הוא גם ואולי בעיקר היחס לגברים וגבריות בחברה שלנו. היטיבה ממני לנסח זאת בבהירות רונית כפיר – ואני רוצה להקריא לכם את מילותיה הבהירות –

"פעם בכמה זמן אנחנו חוטפים כאפה שמטלטלת אותנו. שמגיעה לכותרות החדשות ומוציאה אנשים לרחובות. וכולנו קפצנו ואמרנו: זו תרבות האונס.

 

אבל זו לא תרבות אונס, זו תרבות כוח.

 

הרי זה קורה סביבינו יום יום, ומרוב כך אנחנו אלופים בלהדחיק את זה – כי אי אפשר לשאת את זה בתדירות כזו, יומיומית. אז אנחנו דוחקים את זה לעמודים האחוריים של העיתון, מחוץ לתודעה ולמצפון, מחוץ לספרי ההיסטוריה והאזרחות.

 

והנה מגיע אירוע כזה, שנראה שכולם יכולים ויכולות להזדהות איתו. כי כולנו היינו באילת. וכולנו היינו בנות שש עשרה, ואולי יש לנו ילדות בנות שש עשרה. והוא מחריד אותנו. אבל הוא לא מפתיע. לפחות לא אותי.

הוא מדכא עד עפר, כי אנחנו חלק מהתרבות הזו: תרבות של כוחנות.

 

זו תרבות שמחזקת את החזקים ומגנה על העשירים. זו תרבות שמבטלת תכניות חינוך מיוחד ולא מזרימה תקציבים למעונות לנשים מוכות.  זו תרבות שמשלמת גרושים לעובדות סוציאליות שאמורות לעזור לחלשות ולחלשים, ואפילו לא מפקחת את המטפלות שאמורות לשמור על החלשים מכל.

זו לא תרבות אונס. זו תרבות של קהות רגשות לזולת.

 

זו תרבות שיש בה שווים יותר ושוות פחות. שבה נזדעזע מאונס של נערה יהודיה בת 16, אבל אפילו לא נשמע על (עוד) אישה ערביה בת 50 שנרצחה שלשום במכות (על פי החשד) על ידי בעלה בטובא זנגריה. ( 80 אחוז מהנרצחות בחברה הערבית התלוננו קודם במשטרה. גם היא. אז מה).

 

זו תרבות שלא מזיז לה עשרות הרוגים באתרי בניה בשנה. הרי עשרות פועלים נהרגים כאן ואיש יוצא לרחובות בגללם ואפילו לא יודע את שמם. איש לא שומר עליהם כשהם בונים לנו את הבתים ובכל תאונה ידועה מראש בה נהרג פועל פותחים שוב את ספרי ההנחיות ומצקצקים על היעדר פקחים ואכיפה לתנאי הבטיחות אבל הי, הם סינים או פלשתינים, זה לא נוגע לנו. אז אף קבלן עבריין לא יישפט ואף מנכ"ל של חברת בנייה לא יישב בכלא. זו תרבות של זלזול באחר אם הוא לא "משלנו".

 

זו לא תרבות אונס. זו תרבות של אלימות.

 

זו תרבות של כל דאלים גבר. מי שיש לו הכוח – גובר. זו תרבות שבה גברים צעירים חמושים מגרשים ביריות חקלאים מבוגרים מהאדמה החוקית שלהם, אבל בגלל שלהם יש את הכוח, גם כשהם יורים ופוצעים קשה אנשים חפים מפשע, ואפילו שהכל מצולם, זה לא מגיע לעיניים שלנו, ובטח לא ללב שלנו, והמשטרה והצבא אפילו לא פותחים בחקירה. והם ימשיכו. כי יש פה אזרחים סוג א' ואזרחים סוג ב' וסוג ז'. זה אלאור עזריה, שיורה מטווח קצר באדם כפות. מה חשבתם, שאין קשר?

 

זו לא תרבות אונס, זו תרבות של גבריות.

 

זו גבריות שבה "אני אזיין אותך" הוא איום, גבריות של דקירות על מקומות חניה או כי הסתכלת על "האישה שלי". זו גבריות שמסרסרת בנערות צעירות ומעריצות ואחר כך מככבת בפריים-טיים. זו גבריות שמטרידה נשים ומצלמת בין הרגליים שלהן במשרד ראש הממשלה. זו גבריות שהנשים בה הן אובייקט בלבד: חלקי גוף שמקשטים את הפרסומות, את הפיד, את המרחב. בשפתיים פשוקות ושדיים מלאים.

 

זו גבריות של צבא וגנרלים, של כיבושים, של כבוד ושל אגו. גבריות שאסור להראות בה חולשה או רגישות. כמה שיותר אטום ככה יותר טוב. כמו משקפי טייסים. כי אם ניתן לרגש להיכנס ולהפעיל אותם איך יוכלו להמשיך לשרת את המדינה ולנהוג בבני אדם כאילו אינם כאלה. הגברים בוכים רק בלילה ורק בשירים. מדינה שלמה של גברים בפוסט טראומה כשהם פוגשים את "האויב" מקרוב ומגלים שהוא בדיוק כמוך. ומגלים מה התפקיד שמיועד להם. אבל גם על זה אי אפשר לדבר כי זה לא גברי להיות מבוהל, או לא מתפקד או מצולק או מבולבל. וכך נמשך מעגל האלימות והאטימות.

 

וכולם שואלים בזעזוע: מי האמא והאבא של הגברים האלו, שלימדו אותם ככה להתייחס לנשים? אבל זה לא יחס לנשים: זה יחס לבני אדם. זה שחלש ממך נועד לשרת אותך ותו לא. את החשקים שלך ואת פרצי האלימות שלך ואת המטרות הכלכליות שלך. וזהו. אין צורך להכיר את הזולת ואין צורך אפילו לראות אותו.  בטח שלא אותה.

 

זו לא תרבות אונס, זו ישראל." (רונית כפיר מתוך אתר הפייסבוק שלה).

 

 

כמה כואב לראות את הפן הזה של החיים בישראל.

מי יתן ונדע ללמד את בנינו מחדש מהי גבריות, נגדיר גבריות שאיננה מוחקת, דורסת או מנצלת את מי שחלש ממך. "אל תתעמר בה" או בו. גבריות שהיא גבורה באמת. כזו הכובשת את יצרה.

שתהיה לנו שבת שלום.